עדותה של המגשרת

אני שפשפתי את עיניי, ולא בהיאחזות הנחל בסיני כי אם בין שבילי פסגת המערכת המשפטית שלנו, וזאת למקרא השורות הבאות:

"עוד נקבע תוך הסתמכות על עדותה של המגשרת שלקחה חלק בגיבוש ההסכם הראשון – כי….. בית המשפט לענייני משפחה הגיע למסקנה שונה לאחר ששמע את עדות המגשרת בנידון (מיום …….), ואין בכך דופי." (בע"מ 8915/15)

להמשיך לקרוא עדותה של המגשרת

כן לגישור

שמי עלמה, אני עורכת דין בהכשרתי, ותחום ההתמחות שלי הוא ייצוג וליווי בתהליכי גירושין, כעורכת דין וכמגשרת. התבקשתי לדבר 15 דקות על גישור, ובמיוחד על גישור לגירושין. אני רוצה לנסות להסביר, למה, למרות כל החסרונות והמגרעות הידועים של הגישור, אני עדיין חושבת, שמדובר באופציה היחידה האפשרית לאדם חופשי, או הרוצה להאמין שהוא מתנהג כאדם בעל רצון חופשי.

מבין כל יישומי הגישור, הגישור לגירושין נראה לי הקשה והחיוני ביותר. זהו המקום בו מתפרק התא המשפחתי. מקובל לומר שמשבר הגירושין הוא הטראומה השנייה בחריפותה בחיי אדם. תחושת האבדן מתפרשת על כל מישורי הקיום, ופוגעת, לעיתים באופן בלתי הפיךבזהות העצמית כהורה, כבן זוג, כאדם. ואם לא די בפגיעה בזהות, נפגע באופן אנוש גם ההקשר החברתי: בגירושין מפרקים את השיתוף לא רק בדירת המגורים – אלא גם בסביבה המשפחתית התומכת, בחבורה שהלכה איתנו מהתיכון, בתחושת השייכות, והמשמעות הנותנת טעם לקום בבוקר. להמשיך לקרוא כן לגישור

גרושי/גרושתי

גרושי, גרושתי, ופרודתי היקרים,
שמתם לב שאפילו לאחר שבעת מדורי גיהינום שעברתם בדרך לגירושין, וגם אם כבר חלפו מאז לא מעט אביבים, ויצאתם בשלום מכל סערות הנפש, וכבר קראתם לו או לה בכל שמות הגנאי האפשריים, וקיללתם אותו בכל קללה בספר הקללות הפרטי שלכם – עדיין, אחרי כל אלה, אתם ממשיכים לדבר על הדמות שהוצאתם מתוך תבנית החיים שלכם בעזרת מילת השייכות "שלי"?????
הגרוש שלי, הגרושה שלי, הפרוד שלי הפרודה שלי, ההורים של הגרוש שלי, בעלי לשעבר, אשתי לשעבר – כולם עדיין שייכים לנו, מחוברים באיזה כישוף מילולי שלא ניתן לבטל. השפה האנושית המורכבת שיודעת למצוא מילה לכל ניע וזיע, לא הצליחה למצוא ביטוי שיעקור מתוך שם הפועל את השייכות אלינו, את הבעלות והחיבור לנצח- הם לעולם יהיו שלי, גם אחרי שהם כבר לא… בתמונה המשפחתית ממנה גזרתי את דמותו של החצי השני שלי נשאר חלל עם שם, והחלל הזה הוא עדיין , וכך יישאר עד יומי האחרון, שלי ורק שלי.

על ניטרליות: אין חיה כזו

ניטרליות בגישור דומה קצת לזהב טהור: ברור לנו שיכול להיות דבר כזה, ברור לנו שאי שם יש אפילו דוגמית קונקרטית של זה, אבל כמה שלא תביט ימינה ושמאלה בסביבה הקרובה, לא תגלה אלא תרכובות עם אחוז כזה או אחר של החומר הטהור…
בזמן האחרון אני יותר ויותר משתכנעת, שאנחנו מתבלבלים בין ניטרליות לבין העדר אינטרס אישי, ובמיוחד אינטרס שלא קשור לעניין. גם זה מסובך למדי לביצוע, אבל יותר קל להסביר. וככל שאני מבינה את זה יותר, אני פחות מעוניינת להיות ניטרלית. להיות ניטרלי זה להיות אדיש, חסר עמדה, חסר חמלה, סוג של עצלות אינטלקטואלית, ללא דחפים, שאיפות, חלומות ואכזבות. סוג של גז אציל שלא מועיל בטובו להתערב עם הבריות, יושב על הגדר ולא נוקף אצבע לשום צד. לא מצליחה למצוא דוגמאות היסטוריות בהן היה נכון להיות ניטרלי, ופחות פחות מוצאת אנשים ניטראליים שמוצאים חן בעיני.
מאיפה הרעיון שניטרליות היא כלי העבודה הראשי של המגשר? העדר סימפטיה לצד כלשהו הוא באמת המפתח להניע תהליך הידברות ? וגם אם נניח (לרגע. מיד נפריך את זה) שכן, יש עדויות כלשהן על אנשים בשר ודם שאכן הצליחו להתאזן על נקודת האפס המוחלטת?
אם בכלל , רק כשהצלחתי להבין ולהרגיש את הדנ"א של האיש, רק כשהצלחתי לפענח את הצופן הלא רציונאלי של הוויכוח, רק אז באמת הרגשתי שנפתחים אלי, שמדברים איתי, שסומכים עלי. רק כשנולד נתיב אישי ואינטימי לחלוטין ביני לכל אחד מהם, הם הסכימו להתמסר, לבכות, לצעוק, לחייך, להירגע, לוותר, להרים את המבט. רק ברגע שהייתי האדם הכי פחות ניטראלי בעולם, הם ידעו שאפשר לסמוך עלי, שלא אמכור אותם.
זה העניין. לא ניטרליות דרושה, כי אם אמון מלא. אמון שהאיש שאתה מפקיד בידיו את המפתח לחדרים הסמויים בלב שלך, לא יעשה בזה שימוש לשום מטרה שהיא שאינה לטובתך. לא לטובת האגו שלו, לא לטובת הצד השני, לא לטובת האנושות ובכלל. רק בשבילך. לא יסמן אותך – באופן ניטרלי כמובן – כעוד תיק במשרד, לא יספור אותך כשעת שכר טרחה, לא יבלבל לך את המח עם שיקולי צדק מוחלט, לא יתפתה "לסגור עסקה" כדי להאדיר את סטטיסטיקת ההצלחה שלו. לא יפחד להראות שהוא מתרגש, לא יפחד להיות חשוף ושקוף בפניך.
כי אין לו, באותו רגע, שיקולים אחרים כלשהם. הוא לא ניטרלי, כי הוא מאוד מאוד בעדך. אבל הוא בעדך בדיוק כמו שהוא בעד הצד השני. כי להיות ניטרלי זה קודם כל "לא להיות" – לא להיות בעד שום דבר. ואילו אנחנו, המגשרים, בעסק של קודם כל כן להיות, בעדו וגם בעדה, גם צודק וגם חכם, גם ביחד גם לחוד. לא זו המשמעות של WIN-WIN ?

הגישור הראשון שלי

אז ישבתי עוד בחדר הגדול, קר, ריק, מריח כמו מסדרון צדדי של בנק, רחוק מתמונת הגישור המוארת אותה חלמתי בהקי. הם נכנסו, בלונדינית גבוהה, מדיפה אווירת סיקטיז קלה עם צעיף גדול ועליז במיוחד. הוא כהה, דחוס, עצור, נגטיב שלה. אז עוד לא ידעתי עד כמה יקרים הרגעים האלה שלפני, כשאני עוד יכולה להתבונן בהם בשקט. כשהדמויות שלהם עוד נסתרות, אבל נגלות לעיני אט אט, כמו כתב סתרים היוצא לאור כששופכים עליו את נוזל הקסם.
לתמונת הבלונדינית נוסף קול אנגלוסקסי שנלחם ללא הצלחה בעברית .הם גרים ביישוב קטן "עם איכות חיים", כן, הם כבר יותר מ-10 שנים בארץ, חזרו לאחר שהות ארוכה בעמק הסיליקון, וכן, הם צריכים להתגרש. רק היא דיברה. בינתיים הכל מתנהל לפי הספר, חשבתי. זוג רגוע, רציונאלי, קומוניקטיבי, מתנה למגשר המתחיל. נאמתי בהכרת ערך עצמי את נאום המגשר, פרשתי את כללי המשחק, חייכתי במקום הנכון. שאלתי אם יש עניין כלשהו שחשוב להם במיוחד, אולי הם רוצים לפתוח בו.
הסערה היתה קצרה וחזקה. ממחטות הנייר שעל השולחן הוכיחו את עצמן. היא רק אמרה: "הוא לא יוכל לגור פה. אני בשום אופן לא אוכל לחיות אם הוא יגור פה".
הוא שתק.
גם אני. לאן הולכים מפה? איפה כאן "הצגת נושא הסכסוך"? איפה עמדות הצדדים? איפה הוויכוח על מזונות? למה הם לא מדברים על הילדים? לא קורה פה כלום, איך למען השם "משקפים" פה? איך משקפים שתיקה כבדה, דחוסה, ללא מוצא?
בשעות הארוכות שבאו לאחר מכן, הבנתי בפעם הראשונה, מה פירוש המושג "אין תקשורת בין בני הזוג". עניינים כמו האם להחזיר את הילדים בשעה 19:30 או בשעה 20:00 הצריכו מאמצי תיווך והבהרה ארוכים. רק בענין החופשה בחו"ל התכלו כשתי חבילות ממחטות נייר מן הסוג הגדול, שמוכרים במבצע למשפחות ברוכות ילדים. עשיתי שימוש בכל "ארגז הכלים" המופיע בספר הקורס, חוץ מאחד: הם מעולם לא הרימו עיניים האחד לשני. נראה שמישהו תלש מספר הדקדוק הפרטי שלהם את ה"את" ו"אתה" והשאיר רק את ה"הוא" ו"היא".
וכשהייתי כבר בטוחה שהסכם אולי יהיה, אבל הדיבור ביניהם לעולם ידדה על קביים של אחרים, פגישה אחת לפני הסוף, כשעוד נותרו כמה עניינים, הם אמרו לפתע, כמעט ביחד: עזבי, נדבר על זה בבית. נסתדר עם זה לבד. היא הסתכלה עליו, ופנתה אלי: שלחי לנו טיוטה.
הם התגרשו.
הוא לא שב לגור ביישוב.
ואני התחלתי ללמוד להקשיב למה שלא אומרים.

גישור אקספרס

הלחץ טיפטף אלי כבר בשיחה הראשונה. יכולתי לחוש את האיפון שלי מזיע ונע בחוסר נחת מתחת לכיסוי שלו. לא, מחר ב-10 הוא לא יכול. אחזור אליך. גם ב-12 לא. אדבר איתך. אבדוק איתו. מתי אני יכולה? זה לא משנה. מצאנו זמן. הודעת הביטול הגיעה כמצופה יום לפני זה. ושוב, לא הוא לא יכול השבוע. לא בבוקר. לא בערב. שוב מצאנו זמן.
הפעם הופתעתי. הם הגיעו.
כשיצאתי לקראתם ראיתי רק אותה. איפה הוא? בשירותים. הוא אמר להתחיל בלעדיו.
הייתי שמחה להקדים שלום לשניכם, אמרתי. נמתין דקה. מים? קפה?
לא-לא-לא!!!!, בבקשה, בואי נתחיל מיד. הוא אמר לא לחכות. היא רעדה.
אחזה בתיק באצבעות לבנות שהדם אזל מהן. משקפי השמש ניצבו בגאון על אפה מסתירות היטב כל מה שרציתי לראות בעיניים. מקובל, הסברתי ביובש, להתחיל ביחד.
היא כמעט דחפה אותי לחדר. בואי נתחיל ע כ ש י ו . הוא אמר להתחיל בלעדיו. הוא ילך, אני אומרת לך, הוא ילך. בואי נכנס.
דחף בלתי גישורי לחלוטין הוביל אותי לחדר הגישור. התעקשתי להביא מים, אולי כך ארוויח עוד רגע.
האיש נכנס ואמר: מה שתכתבי – אחתום.
אותי כל השטויות שלכם לא מעניינות. ניירת במאה ה-21 זה פתטי. את בטח לא מבינה את זה, את עורכת דין, אתם נעולים בניירות. אני בז לכם.
חייכתי. נפל לי האסימון. מקרה מובהק של עודף אינטליגנציה, שמנהלת את בעליה במקום שהוא ינהל אותה. צריך לדבר לא עם בעל התאים האפורים, אלא עם התאים האפורים עצמם. אבל הוא מפריע….
היא עדיין ישבה עם התיק ביד, הידיים המולבנות מלחץ ומשקפי השמש, דרוכה לקראת הפיצוץ הבלתי נמנע, מילה אחת מיותרת, והוא מפסיק לשתף פעולה איתנו, בני אנוש מוגבלים, עיוורים, כלואים באנושיותם המתעתעת, משתרכים מאה שנות אור אחריו.
אמרתי: אין בעיה. מה לכתוב?
ולעצמי אמרתי: תעודת המגשר המצטיין וודאי לא הייתי מקבלת על ההליך הזה. מוריי ורבותיי היו מתביישים לגלות את שמם בתעודת המגשר שלי .
היא הוציאה נייר מהתיק, ובלי להוריד את משקפי השמש התחילה להקריא לי במהירות הכתבה. הוא שתק. כשסיימה, רק שאל, איפה לחתום?
עטיתי את ארשת האדישות המשוכללת ביותר שלי : רוצה לבדוק איתך אם הבנתי נכון-
הא קטע אותי. זה לא מעניין אותי אם הבנת ומה הבנת. אני אחתום. מה שלא יתאים לי – לא אעשה. בתי המשפט שלכם לא מעניינים אותי, ואני לא כבול לשום דבר אף פעם.
הסתכנתי ושאלתי שוב, הרבה יותר פשוט: ברור לך שאם לא תשלם, למשל, תשב במעצר?
הוא חייך. ברור. אשב. סיימנו?
הסתכלתי על השעון . עברה חצי שעה מאז הגיעו. אם אפעיל את מירב קסמיי אגיע אולי ל -45 דקות. מה באמת נחוץ להם?
כן. סיימנו. נקבע פגישת המשך?
היא הרפתה מעט את האחיזה בתיק. שבוע אחרי זה הם הגיעו לחתום. הושטתי לו העתק הסכם הגירושין שזה עתה חתם. הוא לקח, הצביע על הפח "אני לא צריך את זה, רק במייל, אם נורא בא לך לשלוח לי"
הוא הצליח להפתיע שוב, כשהגיע בזמן לאישור ההסכם. "תעירו אותי כשצריך להיכנס". התיישב, פשט רגליים קדימה, השעין ראשו על מרפקיו, על כרית דמיונית מאחור, כמי שאומר: ישחקו נא הנערים לפנינו. אני לא חלק מהטקס הפרימיטיבי הזה".
גם את העותק המאושר הוא לא רצה, והשאיר אותנו, שתי נשים, לעסוק בדלות החומר – שקלים לצילום במכונת הצילום של בית המשפט, שדכן סיכות, פקיד בית משפט, חותמות סגולות.

בלי משקפי שמש הפעם, היא נפרדה ממני בתשובה לשאלה שלא שאלתי: אבל הוא אוהב את הילדה. והיא צריכה אבא.

האם פרויד תמך בגישור?

בתחילת שנות ה-30 פעלה ליד חבר הלאומים ועדה בינלאומית לשיתוף פעולה אינטלקטואלי. הוועדה ראתה את תפקידה "לעודד חילופי מכתבים בין נציגים המייצגים של חיי הרוח". במסגרת פעילותו בוועדה – וכמי שעמד בראשה – פנה אלברט איינשטיין לפרויד בשאלה "האם יש דרך לשחרר את בני האדם מפורענות המלחמה?" לדעתו של איינשטיין יכולה הפסיכולוגיה להאיר שאלה זו, ולכן פנה להוגה ומייסד הפסיכואנליזה בבקשה לתרום מאמר לכרך השני של פרסומי הוועדה. פרויד בן ה-76 נענה לאתגר, והמאמר בשם "מלחמה למה?" פורסמה בתחילת 1933, בסמוך למינוי היטלר לקנצלר גרמניה, ונאסרה שם מיד לפרסום. להמשיך לקרוא האם פרויד תמך בגישור?