"אני לא הבן אדם הכי חשוב בחדר", כך עונה קרי מנקל, אחת המגשרות הנודעות בארה"ב,  לשאלה מהו "הסוד" שלה כמגשרת, ואני מבקשת ללכת בעקבותיה. החשובים ביותר בחדר הגישור שלי הם הרצונות והצרכים של של שני האנשים שלפני המצויים במשבר,  ואם יש להם ילדים – הרצון שלהם להמשיך ולהעניק להם כל מה שהם יכולים, גם אם כבר לא תחת קורת גג אחת, אלא בשני בתים נפרדים.

אני אמנם מתייחסת לרצונות ההורים כאל המנוע של התהליך, אבל זה לא אומר שאני מניחה לו לנסוע לכל כיוון שהוא, כי אני זוכרת, שבמצב משברי קל מאוד  לרדת מהפסים. השאיפות והצרכים מראים את הכיוון, אבל המקצועיות והידע של המגשר הם שמסייעים לבחון האם שאיפות אלה תואמות את הצרכים הגלויים – והנסתרים -, ובשלב שני, האם הם תואמים את המציאות- הכלכלית, הנפשית, המשפטית, ובמלים פשוטות, האם הם אפשריים.

תפקידי, כפי שאני מבינה אותו, לאפשר לכם, הצדדים,  להתייחס ולשקול את כל הקשיים העומדים בפניכם. אבל באותה מידה, תפקדי לאפשר לכם להתייחס האחד לשני, כי אני מאמינה, שבסופו של דבר, רובנו מבקשים להראות את הצד המואר שלנו, ואני מאמינה, שאם רק תינתן לנו הזדמנות נאותה, רוב האנשים יעדיפו לנהוג בהגינות ובכבוד, בוודאי כאשר הם ממשיכים להיות בעלים משותפים של ה״נכס״ היקר ביותר שלהם – ילדים משותפים. אני כמובן יודעת, שלא תמיד ניתן להסדיר עימותים בהסכמה, (ויש גם מקרים בהם דווקא עדיפה התערבות של בית המשפט), ואני גם יודעת שאנשים, במיוחד בעת משבר, רואים לנגד עיניהם רק כאב, נקמה, ועלבון, ולפעמים, המחשבה על פשרה, הדדיות, התחשבות ופתרונות רציונאליים נחווית ככישלון וכתבוסה. אני יודעת היטב שבמצב נפשי כזה המוטו "תנסה, הרי אין לך מה להפסיד" פשוט לא חודר להכרה, כי החלק השפוי שלנו מוצף בכעס ודמעות. אבל אני משוכנעת, בשכנוע שגדל כל הזמן עם כל יום שמתווסף לשנות חיי, שתמיד יש טעם לנסות את דרך ההסכמה, ולא רק בגלל שזו הדרך היעילה (כלכלית) והקצרה ביותר, אלא, ובעיקר, כי אתם רוצים להסתכל לעצמכם בעיניים בעוד שנה, חמש או עשר, ולדעת שברגע הכי קשה, הייתם האדם הכי טוב שיכולתם להיות.