הלחץ טיפטף אלי כבר בשיחה הראשונה. יכולתי לחוש את האיפון שלי מזיע ונע בחוסר נחת מתחת לכיסוי שלו. לא, מחר ב-10 הוא לא יכול. אחזור אליך. גם ב-12 לא. אדבר איתך. אבדוק איתו. מתי אני יכולה? זה לא משנה. מצאנו זמן. הודעת הביטול הגיעה כמצופה יום לפני זה. ושוב, לא הוא לא יכול השבוע. לא בבוקר. לא בערב. שוב מצאנו זמן.
הפעם הופתעתי. הם הגיעו.
כשיצאתי לקראתם ראיתי רק אותה. איפה הוא? בשירותים. הוא אמר להתחיל בלעדיו.
הייתי שמחה להקדים שלום לשניכם, אמרתי. נמתין דקה. מים? קפה?
לא-לא-לא!!!!, בבקשה, בואי נתחיל מיד. הוא אמר לא לחכות. היא רעדה.
אחזה בתיק באצבעות לבנות שהדם אזל מהן. משקפי השמש ניצבו בגאון על אפה מסתירות היטב כל מה שרציתי לראות בעיניים. מקובל, הסברתי ביובש, להתחיל ביחד.
היא כמעט דחפה אותי לחדר. בואי נתחיל ע כ ש י ו . הוא אמר להתחיל בלעדיו. הוא ילך, אני אומרת לך, הוא ילך. בואי נכנס.
דחף בלתי גישורי לחלוטין הוביל אותי לחדר הגישור. התעקשתי להביא מים, אולי כך ארוויח עוד רגע.
האיש נכנס ואמר: מה שתכתבי – אחתום.
אותי כל השטויות שלכם לא מעניינות. ניירת במאה ה-21 זה פתטי. את בטח לא מבינה את זה, את עורכת דין, אתם נעולים בניירות. אני בז לכם.
חייכתי. נפל לי האסימון. מקרה מובהק של עודף אינטליגנציה, שמנהלת את בעליה במקום שהוא ינהל אותה. צריך לדבר לא עם בעל התאים האפורים, אלא עם התאים האפורים עצמם. אבל הוא מפריע….
היא עדיין ישבה עם התיק ביד, הידיים המולבנות מלחץ ומשקפי השמש, דרוכה לקראת הפיצוץ הבלתי נמנע, מילה אחת מיותרת, והוא מפסיק לשתף פעולה איתנו, בני אנוש מוגבלים, עיוורים, כלואים באנושיותם המתעתעת, משתרכים מאה שנות אור אחריו.
אמרתי: אין בעיה. מה לכתוב?
ולעצמי אמרתי: תעודת המגשר המצטיין וודאי לא הייתי מקבלת על ההליך הזה. מוריי ורבותיי היו מתביישים לגלות את שמם בתעודת המגשר שלי .
היא הוציאה נייר מהתיק, ובלי להוריד את משקפי השמש התחילה להקריא לי במהירות הכתבה. הוא שתק. כשסיימה, רק שאל, איפה לחתום?
עטיתי את ארשת האדישות המשוכללת ביותר שלי : רוצה לבדוק איתך אם הבנתי נכון-
הא קטע אותי. זה לא מעניין אותי אם הבנת ומה הבנת. אני אחתום. מה שלא יתאים לי – לא אעשה. בתי המשפט שלכם לא מעניינים אותי, ואני לא כבול לשום דבר אף פעם.
הסתכנתי ושאלתי שוב, הרבה יותר פשוט: ברור לך שאם לא תשלם, למשל, תשב במעצר?
הוא חייך. ברור. אשב. סיימנו?
הסתכלתי על השעון . עברה חצי שעה מאז הגיעו. אם אפעיל את מירב קסמיי אגיע אולי ל -45 דקות. מה באמת נחוץ להם?
כן. סיימנו. נקבע פגישת המשך?
היא הרפתה מעט את האחיזה בתיק. שבוע אחרי זה הם הגיעו לחתום. הושטתי לו העתק הסכם הגירושין שזה עתה חתם. הוא לקח, הצביע על הפח "אני לא צריך את זה, רק במייל, אם נורא בא לך לשלוח לי"
הוא הצליח להפתיע שוב, כשהגיע בזמן לאישור ההסכם. "תעירו אותי כשצריך להיכנס". התיישב, פשט רגליים קדימה, השעין ראשו על מרפקיו, על כרית דמיונית מאחור, כמי שאומר: ישחקו נא הנערים לפנינו. אני לא חלק מהטקס הפרימיטיבי הזה".
גם את העותק המאושר הוא לא רצה, והשאיר אותנו, שתי נשים, לעסוק בדלות החומר – שקלים לצילום במכונת הצילום של בית המשפט, שדכן סיכות, פקיד בית משפט, חותמות סגולות.

בלי משקפי שמש הפעם, היא נפרדה ממני בתשובה לשאלה שלא שאלתי: אבל הוא אוהב את הילדה. והיא צריכה אבא.