בתחילת שנות ה-30 פעלה ליד חבר הלאומים ועדה בינלאומית לשיתוף פעולה אינטלקטואלי. הוועדה ראתה את תפקידה "לעודד חילופי מכתבים בין נציגים המייצגים של חיי הרוח". במסגרת פעילותו בוועדה – וכמי שעמד בראשה – פנה אלברט איינשטיין לפרויד בשאלה "האם יש דרך לשחרר את בני האדם מפורענות המלחמה?" לדעתו של איינשטיין יכולה הפסיכולוגיה להאיר שאלה זו, ולכן פנה להוגה ומייסד הפסיכואנליזה בבקשה לתרום מאמר לכרך השני של פרסומי הוועדה. פרויד בן ה-76 נענה לאתגר, והמאמר בשם "מלחמה למה?" פורסמה בתחילת 1933, בסמוך למינוי היטלר לקנצלר גרמניה, ונאסרה שם מיד לפרסום.

את כל אלו למדתי מתוך מאמר לציון 70 שנה לחליפת מכתבים זו בין איינשטיין לפרויד, ומייד, כהרגלי, צצו לנגד עיני ההקשרים לגישור. איינשטיין הציב לפרויד שלוש תת-שאלות: כיצד ייתכן שהשליטים המעטים מצליחים לגרור את המוני בני עמם למלחמה, כאשר הם הסובלים העיקריים ממנה? למה מוכנים ההמונים למעשי הקרבה עצמית, והאם יש דרך כלשהי לכוון את בני האדם שיהיו "עמידים" יותר בפני הימשכותם זו למעשי שנאה והשמדה עצמית?

ההסבר המרכזי שמספק פרויד ל"משיכת ההמון למלחמה", נעוץ בתפישתו בדבר שני סוגי היצרים באדם. סוג אחד, המכוון לקיום ואיחוד(אירוטיים) , והסוג השני, יצר ההרס והתוקפנות. קל להלהיט בני אדם לקראת מלחמה כיוון שקיים באדם יצר של שנאה והרס, המחפש ביטוי. ובתרגום שלי, לא ברעיונות ובחילוקי הדעות הרעיוניים "האשם", כי אם באותו יצר בסיסי המחפש ביטוי ויכול להיתלות לשם מימושו בכל רעיון שהוא…

למרות ספקנותו בדבר האפשרות לבטל את הנטייה הטבעית לתוקפנות, פרויד אינו מותיר אותנו ללא תקוה באשר למציאת " דרכי עקיפין למלחמה כנגד המלחמה" גם תקווה זו נגזרת באופן ישיר מטבעו של האדם לפי פרויד: אם הנכונות למלחמה היא תולדה של יצר ההרס, כדאי להיעזר כנגדה בארוס, יריבו של יצר זה. ואיך לטפח את כוחו של ארוס? אני מסתכנת בהדגש מוטעה, הנובע ללא ספק מבורותי המקצועית בענייני פסיכולוגיה, ואולם לא יכולתי שלא להאיר ולחזור ולהאיר במרקר מודגש את המשפט הבא: " כל גורם המייצב יסודות שיתוף חשובים בקרב בני האדם, מרבה רגשי שותפות כאלה. חוקים אמנות, הסכמים והסדרים לא פורמליים הם מאבני הפינה של החברה האנושית התרבותית. "האוזן המגשרת שלי" שומעת כאן כי הדרך היחידה לנצח את ההרס והתוקפנות היא הגברת יסודות של שיתוף פעולה. האוזן המגשרת שלי שומעת כי הקונפליקט הינו בלתי נמנע כי הוא נובע מטבעו של האדם, כי המלחמה טבעית לאדם – אך כך גם השלום. והענין החשוב ביותר שעולה מתוך דברים אלה , שבטבעו של אדם טמונה גם האפשרות לבחור בין שני המסלולים, וכי וקיימת דרך לחזק את הנטייה לבחור ביצר הקיום במקום ביצר ההרס.

בנקודה זו אני רוצה להיפרד מפרויד. ברור שהשאלה באיזה "מסלול" לבחור היא קודם כל שאלה מוסרית, ואין לי כל יומרה להכביר מילים על השאלות המוסריות הכרוכות בנימוקים נגד מלחמה, בכל הקשר שהוא. אני רוצה לטעון שלא תמיד ולא בכל עניין צריך לחפש רחוק כל כך, מסובך כל כך, ואפשר להתחיל מהטעון הגישורי הפשוט שכורך את יצר הקיום, את "מה טוב לי" עם מחשבה רציונאלית, שפויה, עניינית, שקובעת נוסחה פשוטה: חיים, רווחה, תקווה יכולים לצמוח רק במקום שיצר החיים נתמך ביסודות של תבונה. בניסוח גישורי הדברים נשמעים כמעט כלקוחים מילה במילה מקורס לגישור: רק על ידי הגברת הרצון לשתף פעולה עם אחרים, על ידי בניית מסגרות של שיתוף פעולה כדאיות, יש סיכוי להפחית את הנטייה הטבעית להרס ולתוקפנות.

מצד אחד, מאז כתב פרויד את הדברים הללו, עברה האנושות את מלחמת העולם השנייה, בצד אלפי סכסוכים עקובים מדם אשר לצידם זוועות ללא סוף. מצד שני , המדינות ה"שפויות" משקיעות יותר ויותר באמצעים למניעת מלחמה. תוכניות לשיתוף פעולה, תוכניות לחקר יישוב סכסוכים, פיתוח דפוסי התערבות גלובליים באמצעים כלכליים ופוליטיים. בלי ספק מעט מדי . וברור גם, שאין לדעת מי ינצח, הטוב או הרע. אבל כמו בכל מעשה גישור, נתונה לנו היכולת לבחור. ואם אשאל אי פעם מה אני עשיתי כדי לתרום למלחמה כנגד המלחמה אני חושבת שאעיז לומר שבכל מקום שיכולתי, ניסיתי לכוון לבחור בתבונה.