אז ישבתי עוד בחדר הגדול, קר, ריק, מריח כמו מסדרון צדדי של בנק, רחוק מתמונת הגישור המוארת אותה חלמתי בהקי. הם נכנסו, בלונדינית גבוהה, מדיפה אווירת סיקטיז קלה עם צעיף גדול ועליז במיוחד. הוא כהה, דחוס, עצור, נגטיב שלה. אז עוד לא ידעתי עד כמה יקרים הרגעים האלה שלפני, כשאני עוד יכולה להתבונן בהם בשקט. כשהדמויות שלהם עוד נסתרות, אבל נגלות לעיני אט אט, כמו כתב סתרים היוצא לאור כששופכים עליו את נוזל הקסם.
לתמונת הבלונדינית נוסף קול אנגלוסקסי שנלחם ללא הצלחה בעברית .הם גרים ביישוב קטן "עם איכות חיים", כן, הם כבר יותר מ-10 שנים בארץ, חזרו לאחר שהות ארוכה בעמק הסיליקון, וכן, הם צריכים להתגרש. רק היא דיברה. בינתיים הכל מתנהל לפי הספר, חשבתי. זוג רגוע, רציונאלי, קומוניקטיבי, מתנה למגשר המתחיל. נאמתי בהכרת ערך עצמי את נאום המגשר, פרשתי את כללי המשחק, חייכתי במקום הנכון. שאלתי אם יש עניין כלשהו שחשוב להם במיוחד, אולי הם רוצים לפתוח בו.
הסערה היתה קצרה וחזקה. ממחטות הנייר שעל השולחן הוכיחו את עצמן. היא רק אמרה: "הוא לא יוכל לגור פה. אני בשום אופן לא אוכל לחיות אם הוא יגור פה".
הוא שתק.
גם אני. לאן הולכים מפה? איפה כאן "הצגת נושא הסכסוך"? איפה עמדות הצדדים? איפה הוויכוח על מזונות? למה הם לא מדברים על הילדים? לא קורה פה כלום, איך למען השם "משקפים" פה? איך משקפים שתיקה כבדה, דחוסה, ללא מוצא?
בשעות הארוכות שבאו לאחר מכן, הבנתי בפעם הראשונה, מה פירוש המושג "אין תקשורת בין בני הזוג". עניינים כמו האם להחזיר את הילדים בשעה 19:30 או בשעה 20:00 הצריכו מאמצי תיווך והבהרה ארוכים. רק בענין החופשה בחו"ל התכלו כשתי חבילות ממחטות נייר מן הסוג הגדול, שמוכרים במבצע למשפחות ברוכות ילדים. עשיתי שימוש בכל "ארגז הכלים" המופיע בספר הקורס, חוץ מאחד: הם מעולם לא הרימו עיניים האחד לשני. נראה שמישהו תלש מספר הדקדוק הפרטי שלהם את ה"את" ו"אתה" והשאיר רק את ה"הוא" ו"היא".
וכשהייתי כבר בטוחה שהסכם אולי יהיה, אבל הדיבור ביניהם לעולם ידדה על קביים של אחרים, פגישה אחת לפני הסוף, כשעוד נותרו כמה עניינים, הם אמרו לפתע, כמעט ביחד: עזבי, נדבר על זה בבית. נסתדר עם זה לבד. היא הסתכלה עליו, ופנתה אלי: שלחי לנו טיוטה.
הם התגרשו.
הוא לא שב לגור ביישוב.
ואני התחלתי ללמוד להקשיב למה שלא אומרים.