האשה בצד השני של הקו נשמעה מהוססת. מאוד ברור היה שהיא לא תולה תקוות בשיחה איתי.
"אני מעוניינת בהליך גישור", אמרה.
בינך לבין – מי?
"ביני לבין בני. אני רוצה לראות את הבן שלי." היא חשה צורך להסביר שוב.
"אני מבקשת לבדוק אפשרות של גישור ביני לבין הבן שלי"
התחלתי להסביר את הפרוצדורות. קטינים… זה בעצם סכסוך בין ההורים… אפנה לאב ונקבע פגישת גישור…
"הוא בן 31".
לקח לי זמן לנחות חזרה מהמקום שתשובתה שלחה אותי.
כמה זמן לא דיברת איתו?
"16 שנים".

נזכרתי בסיפור הזה כשנתקלתי בפסק דין של כבוד השופט אסף זגורי, אשר לו היה ניתן בסיפור שלי, בעודו "חם", אולי לא היה מתפתח לכדי נתק של 16 שנים בין אמא לילד. פרטי הסיפור עצובים. כשפניתי לבן אמר שיגיע אך ורק אם יקבל את ברכת אביו לפגישה עם אמו. כשפניתי לאב אמר שהוא לא מתערב… שזו החלטה של הבן, שלו ורק שלו. אבל הוא יודע שהבן לא יעשה דבר שיש בו כדי לצער אותו….חזרתי לבן. חד ועיקש וקר הוא חתך: לא, הוא לא יפגוש את אמא עד שאבא לא יתן אישור. אישור כזה לא הגיע, גם לא לאחר כמה פגישות בין ההורים, שהועילו רק כדי להדליק מחדש את מדורות הכאב הישן.

הכותרת של פסק דינו של השופט זגורי, לו היו נותנים כותרות לפסקי דין, היתה צריכה להיות "מי נתן לך רישיון להיות הורה?!!!" אב אחד, במקרה גם עורך דין במקצועו, ניהל מלחמת חרמה נגד האם. כחלק מהמאבק, הוא הגיש לבית המשפט תצהיר של בנו – בן 13!!!!!!!!!!!! וגם לאחר שבית המשפט הורה על הוצאת התצהיר מהתיק, הוא הוסיף ודרש להביא את הילד לעדות….. וכך נשמע הילד בתצהירו:

• "הנני מצהיר בזה כי איני מתייצב עוד לחוגים כלשהם למרות נכונותו של אבי להמשיך ולשלמם כפי אשר עשה במהלך כל השנים וזאת ע"פ החלטתי שלי שלא לעשות כן ולהמנע מעשות כן.
• "הנני מצהיר בזה כי בשל יחסה של אמי אליי …"

על הדבר הזה, אומר זגורי, אסור לעבור לסדר היום. את דבריו של השופט זגורי צריך לצטט, למסגר, ולהציב כתמרורים בכל פינה:
"הורים חייבים להפריד בין הסכסוך והצרכים האישיים שלהם בגדר הסכסוך לבין טובת הילד. אסור להם להפוך את הילד לשותף לעמדתם בסכסוך, אסור להם לחשוף אותו לסכסוך, אסור להם לשדר שההורה האחר מסוכן או פוגע בהם. הם חייבים להבין שטובת הילדים מצריכה שיישארו מחוץ לסכסוך"הורה שמערב ילדים בסכסוך, מביאם לבית המשפט, מחתימם על תצהיר, דורש מהם "לעמוד לצדו" או בצורה מתוחכמת עושה זאת בכך שמטיף להם "לומר את רצונם לבית המשפט", הוא הורה שפוגע בטובת הילד ומציב אותו במצב בלתי אפשרי ולטעמי מפר בכך חובתו המוסרית, המשפטית, המצפונית, והחוקית כלפי הילד"

כדי שלא נתבלבל חלילה, ונבין את מלוא חומרתה של הפגיעה, מוסיף זגורי ומבהיר, כי גם אם מדובר בהורים אוהבים וחמים, וגם אם פגיעתם אינה מכוונת – עדיין, הנזק הנגרם לילדים הוא בלתי נסבל:

"הורים יכולים להיות הורים שמטפלים בחום ובאהבה בילדים. אך אם אין הם מסוגלים לטפח קשר הורה-ילד טוב בין הילדים לבין ההורה האחר, אזי הם כושלים בתפקיד המרכזי שלהם כהורים ומסכנים את הילד.
קטין בהחלט יוכרז נזקק, אם הוא חשוף לפגיעה רגשית ונפשית מתמשכת מצד מי מהוריו, אפילו הפגיעה אינה מכוונת. ההורים אינם צריכים להיות "מדעני אטום" או "ראשי המועצה לשלום הילד", כדי להבין בעידן הנוכחי, עד כמה סכסוך הורי בעצימות גבוהה והיעדר מובחנות בין רגשות ההורה בסכסוך כלפי רעהו לבין טובת הילד להיות בקשר טוב עם שני ההורים, מהווים גורם סיכון להתפתחות רגשית תקינה של ילדים".

זהו פסק דין חשוב מאוד, ללא ספק, אבל לא מפתיע. חוד החנית מתבהר רק לקראת הסוף. זגורי שייך, בתפישת לפחות, לדור אשר מצפה מעורכי דין להתנהגות אתית המכבדת את המקצוע כ- ”officer of the court” . כאשר ההתעללות הזו בילד מבוצעת על ידי אב שהוא גם עורך דין העוסק בענייני משפחה, האכזבה מהתנהגותו גדולה פי כמה. זאת לא משום שעורכי דין אמורים להיות הורים טובים יותר, אלא משום שהתעללות זו בנפש הילד "אינה מתיישבת עם חובות אתיות של עורך הדין, ומהווה שימוש לרעה בהליכי משפט", וקביעה זו, נראית לי כאמירה החשובה ביותר של פסק הדין. כל אנשי הטיפול מאוחדים בתפישת הנזק העצום הנגרם לילד כתוצאה מהפיכתו לצד בסכסוך, אבל רק בית המשפט יכול להשפיע על ידי הצבת עמדה בעלת "שיניים", שיש לה סיכוי לחולל שינוי.
זגורי אומר חד משמעית, בלי להתחבא מאחורי מילים מכובסות, כי הגשת תצהיר על ידי ילד והעדתו בבית המשפט מהווה הפרת חובה אתית של עורך הדין כעורך דין ושימוש לרעה בהליכי בית המשפט, לא ״רק״ התנהלות בזויה והרסנית כהורה. בית המשפט שולח מסר למוסדות ההכשרה של עורכי הדין, מסר אשר אני מעזה כאן, מבלי לבקש את רשותו של בית המשפט, לתרגם בבוטות כך: שכחתם ללמד את עורכי הדין להיות גם בני אדם. ובמילים שלו:

"…גם במקום שלומדים את דיני המשפחה ככל הנראה לא מלמדים כלל בסיסי בייצוג בתחום זה : לא מעידים ילדים, לא מחתימים אותם על תצהירים, לא מערבים ילדים בסכסוך משפטי ולא מאפשרים ללקוח לגרום לעורך הדין לעשות כן. בדרך כלל נהוג לראות בחובת האמון של עורך הדין כלפי בית המשפט חובת מסגרת הכוללת איסור הטעייה של בית המשפט, איסור מסירת מידע שגוי, יחס ראוי ומנומס כלפי בית המשפט. אך …..סבורני כי יש לכלול חובה על עורך הדין להימנע מעירוב ילדים בסכסוך (גם ילדים של לקוחות), להימנע מלהחתימם על תצהיר ללא קבלת רשות בית המשפט ולהימנע מהבאתם לדיוני הוריהם. תכלית כללי האתיקה של עורכי הדין היא לכוון להתנהגות רצויה ולהרתיע מפני התנהגות שאינה רצויה. הגיעה השעה לפרש הכללים באופן שיכווינו התנהגות עורכי דין למקום שמגן על ילדים".

האם הגישור נותן לנו תרופת פלא שתבטיח שהורים לא יפלו בפח הזה אגב הסכסוך ביניהם? האם יש לנו דרך להבין האם ההורים אכן שומרים על ההפרדה החיונית הזו בין צרכיהם לבין אלו של ילדיהם?
אני וודאי הייתי רוצה לחשוב כך, אבל, כמו כל החלטה בגישור גם זו החלטה משותפת של ההורים. ובכל זאת, יש בפסק הדין מסר גם למגשרים. יש לנו תפקיד, למעשה חובה אתית של ממש, להוביל את ההורים לתובנה הזו. וגם מוסדות ההכשרה לגישור צריכים כולם להפנים את המסר של זגורי.

נכתב בעקבות פסק דינו של כבוד השופט אסף זגורי בתלה"מ 10846-01-19, פורסם בנבו)