בעקבות כתבה של איילת שני, על עופר שחר, מפקד יחידת המשא ומתן של המשטרה, במוסף הארץ 24.4.2020.

"אנחנו מלמדים כיצד לדובב ולעודד את האדם שמולך לשיח. כל מיני טכניקות של שיקוף שנועדו לבסס אצל בן השיח את התחושה שמקשיבים לו ומתעניינים בו. תראי, אם אני לא אתעניין באמת במה שאת מספרת לי, שום הנהון ושום המהום לא יעזרו. את תדעי שאני מזייף. אם האנשים שלי לא מסוגלים להפגין חמלה אמתית ועמוקה, אם הם לא מצליחים להתחבר באמת לכאב העצום שהוא חש במשבר הזה, אני יכול ללמד אותם הקשבה פעילה עד מחר. אני לא מזלזל בתיאוריות. אנחנו לומדים תיאוריות כל הזמן. אבל ללמוד תיאוריות לא עושה אותך לאיש משא ומתן. אם אני מגיע לזירה ואני לא מסוגל לחוש ולהפגין חמלה — זה לא שווה כלום״

אתם שואלים מאיזה קורס גישור נלקחו השורות הללו??? אז זהו שלא, שהן לקוחות מהחיים, מהרגעים שזוכרים אחר כך כרגעים מעצבים, עוגנים להתיישר ולהתכוונן לפיהם. הדברים נאמרו על ידי עופר שחר, מפקד יחידת המשא ומתן של המשטרה, במסגרת ראיון עם איילת שני במוסף  הארץ האחרון.  הוא מדבר על דרכי התמודדות בנסיבות של החזקת בני ערובה או איומי התאבדות, והאדם הזה, שבמסגרת תפקידו נדרש להיות יעיל, ״פרקטי״, חד ונחוש, מה שאנחנו באיוולתנו לפעמים מכנים בשם ״לא למרוח״ או ״בלי פלסף״- האדם הזה מדבר על אמת, חמלה, הקשבה, ואיסור מוחלט לכל רמז של ״שקר לבן״ או הטעייה. הוא מדבר על תקוה, קשר אנושי, אהבה. ״מחכים לך. אוהבים אותך״.

אני מגשרת ומורה לגישור. עוסקת בהנגשה של דרכים להגיע להשפעה אפקטיבית ולשינוי התנהגותי ברגע משברי. כל כך הרבה פעמים מצאתי את עצמי מנסה להסביר, כמדריכה, את העומק הטמון במילים החבולות-מרוב-שימוש האלה, הקשבה… חמלה…ענווה. כל כך הרבה פעמים שמעתי  כחכוח-גרון מזלזל… ״זה טוב אולי לספת הפסיכולוג, בטח לא לעניינים רציניים…״, ״יש פה רק עניין של כסף…״. כל כך הרבה פעמים שמעתי אומרים לי, בחיוך מתנשא ששמור לפעמים לילדים או לשוטים, ״למה נתת לו לדבר כל כך הרבה…״ 

ומצד שני שמעתי, יותר מדי פעמים, הדהוד דהוי של סיסמאות ריקות, מסכות שאינן מצליחות להסתיר את השיפוטיות וההתנשאות, חוסר הסובלנות והסבלנות…״אתה אומר שאתה מאוד פגוע אבל ביננו… זה לא כזה נורא״… ״אתה נורא נסער. הנה, שתה מים״…״אני מבין שזה כואב, אבל אתה חייב להתנהג בהיגיון״…. וגם –  ״כן כן… אני מבין שאתה כועס, אבל תראה, מה שאתה צריך לעשות זה…. ״

איך אני יודעת מתי הביטויים התמים האלה, בעל כרחם ונגד תכנם המהותי, נשדדים מן הכוונה הטובה שאמורה להיות בבסיסם, והופכים ל״שקר ללבן״? 

זה פשוט. אני למדה על זה מהתגובה. כי ״אנשים שנמצאים במתח נפשי הם פוליגרף מדהים. הם מידמזהים שקר. ככל שאת נינוחה יותר, אני יכול לספר לך סיפורים ומה שנקרא בלשון רחוב "לערבב אותך". אבל כשאת במתח עז, את מאוד רגישה לתנודות״. 

זה פשוט, אבל זה דורש קודם כל לכוון את מד הערך העצמי לענווה בסיסית, לתפישה ריאלית של תפקידי במשבר, אשר ככל שתהיה צנועה יותר, תהיה אפקטיבית יותר:

״התפקיד שלי הוא להתערב במשבר ולגרום שינוי קטן ומינורי. אני לא פותר את הבעיה. אני לא יכול לפתור את הבעיה. אני אומר להם — יש עוד דרך. יש עוד אפשרויות״

קורס גישור מלא בקליפת אגוז.

מישהו פה דיבר על ״השוטר הרע״? ….