"אנחנו לא יכולים להמשיך ככה, היא אמרה. חייבים לעשות משהו".
התכוננתי להמשך המוכר לי: כבר אין בינינו שום קשר…. המשבר התחיל מזמן…. חשבתי שהגיע כבר הזמן….
הילדים יודעים משהו? שאלתי, וחשפתי רגע מביך של חוסר הקשבה.
הילדים? היא שאלה, הילדים יודעים היטב שאי אפשר להמשיך כך. גם הם חושבים שצריך למצוא דרך אחרת לנהל יחד את העסק.
הדור החדש נגד הדור הישן. הילדים, מנהלי העסק נגד ההורים, מייסדי העסק. הילדים, בעלי הסמכות, נגד ההורים, בעלי הממון והכח.
גם זה סכסוך ראוי לגישור. האב, מי שבזכותו קם ונהייה המפעל, החזון, השם והמוניטין, שהתחיל עם מכונה אחת ועם אשתו בתור מנהלת אדמיניסטראציה, לוגיסטיקה ופרסום, שלא לדבר על תחזוקה , ניקיון ומזון, העביר את סמכויות הניהול לבנו, לא לפני ששלח אותו למיטב האוניברסיטאות ללמוד מקצוע, ניהול, ועסקים.
הבן למד, וחזר לנהל, אבל אחרת. העסק אמנם על שם ההורים, אבל ההפעלה בידיו. והוא לא מצא תפקיד לאבא, שהמשיך לבוא למשרד מדי בוקר, כפי שעשה במשך 40 השנים האחרונות.

סכסוכים בתוך המשפחה הם הכואבים ביותר, המורכבים ביותר ובעלי ההשלכות הקשות ביותר על שגרת היומיום. סכסוכים בין אחים, בין ההורים לילדים, בין הגיסים לגיסות, בין הדור הראשון לשני לשלישי. המקום בו פוגש החוק את הכאב האישי, ומשפיל את עיניו.
בית המשפט בוודאי יכול לקבוע מי צודק, אבל אינו יכול לשמור על הנימים הדקות של קשר משפחתי אשר אולי עוד נותרו, למרות הסכסוך. זה המקום לבחון את הקרע בכלים שמציע הגישור: מחויבות לשימור העניין המשותף בהמשך הקשר המשפחתי, הקשבה נטולת פניות, במקביל לחיפוש אחר פתרונות מעשיים, שמירה על הפרטיות ועל השם הטוב של העסק.