פגישה נפרדת…. עם כריש

שנים רבות עברו מאז נחשפתי לראשונה לעולם הקסום שמתחת לפני הים, ועד שנתקלתי במשפטים הספורים האלה, של אחד מגדולי הצלמים בעולם, עמוס נחום. לא משוכנעת שעמוס נחום חשב על גישור ברגעים האלה בהם שהה מטרים ספורים מלועו של הטורף האדיר הזה. אבל זו בדיוק השאלה שאני רוצה לשאול כשאני מתבוננת ברגע המפואר הזה, מונצח באופן המושלם ביותר האפשרי, וכדרכן של יצירות גדולות פועל עליך מיידית כטריגר להרהור נוסף.

״Since I first began diving with the Great White in 1982, I have come to realize that in dealing with sharks—the Great White in particular—it is all about attitude and grace, not aggression, power, or strength. Diving with this most magnificent of creatures requires an unusual pairing of heightened awareness of all things around you and a Zen-like calm and control over your own mental impulses and physical state. It is the ultimate expression of living in the moment.״

על מה אתה חושב כשאתה מאוים? איך משפיע השכנוע הפנימי שלך על התגובה של הצד השני?

על מה אתה חושב כשאתה נמצא לבד, בנסיבות שאין יצור אחר כלשהו שיכול לעזור, בנסיבות בהן הכל תלוי בך, (ויהא ה״כל״ הזה אשר יהא – כל מה חשוב לך באותו רגע-  חייך, צילום חייך, או גישור חייך)?

איך מגייסים את כל מה שיש לך, כל מה שלמדת, כל מה שאתה יודע, מבין  ונותן בו אמון, בשבריר השנייה שהמצב מעניק לך כדי להחליט…

איך אתה חוסם את כל הרעשים שצברת כל חייך, את הספק באינסטינקט הראשון, את תגובת החרדה מהקשרים אחרים, את הדחף העצום לשלוט, לשלוט, בכל ובכל מחיר….

אני  נזכרת שחושבת ברגע כזה על תחושת חוסר האונים לנוכח טיעון מוצלח במיוחד שמותיר אותך מרוקן ומושפל;  על מגע היובש בפה מול תחושת הפחד המובנה מכישלון; על האלם המשתלט מול שיתוק ההיגיון של בעל פגוע; על הפחד שלמרות כל מה שאתה עושה (או חושב שאתה עושה), האנשים האלה שנתנו בך אמון שתוביל אותם אל חוף מבטחים, בכל זאת ימצאו עצמם בלב ים, בעין הסערה ובמערבולת גדולה מזו שהיו בה כשהגיעו אליך….

ומיד אחר כך, גם נדחפו לזיכרון כל הרגעים האפורים… זה מותר מה שאני אומרת? האם אני חורגת מגבולות הסמכות שנתנו לי? האם אני דוחפת… בכח וביוהרה לאן שאני רוצה להביא אותם?

חוזרת לעמוס נחום כדי להבין את הדרך שעברה המחשבה שלי מהכריש לחדר הגישור, והמילים  ״not aggression, power or strength״  נדחפות לעיניי לפני כל היתר. כשאני נפגעת אני תוקפת, כשאני מרגישה חלשה אני מפעילה כח. תנועת מטוטלת אדירה שפוגעת במה שעמוס נחום מכנה בשם living in the moment, ואני אתרגם את זה לגישורית, כ״איזון״ – רגשי, או מקצועי, באותו רגע זה היינו הך.

“My motion is fluid, my view is crystal clear, and my heart light as I focus on the shark and its graceful movements, interpreting its complex body language. For the Great White to trust me, I know I must first trust myself. “

כדי  שאוכל לפרש את הטקסט המורכב שהם מניחים בפני, אני צריכה שהם יתנו בי אמון. וכדי שיתנו בי אמון, אני זו שצריכה לתת אמון בעצמי קודם. ואני אוכל לתת אמון בעצמי, אם אצליח להיות מרוכזת באותו רגע לחלוטין ברגע שלהם, לא בעצמי. כדי שאוכל לעזור לפענח מה הם רוצים, לא מה אני רוצה.

בשפה של המקצוע שלי קוראים לזה לכבד את הרצון החופשי של הצדדים, או ״נייטרליות״. אם לחזור לכריש,  it is all about attitude”״. ועכשיו מבינה, שלפני הכל צריכה לבחור מי אני רוצה להיות. יש ביננו טורפים, לקטים, מתבוננים, או כמו שאנחנו קוראים לזה, מגשרים סמכותיים, מאפשרים, נרטיביים, פותרי בעיות או מובילי תהליך,  זה לא ה״מה אתה עושה״ שמגדיר אותך אלא ה״איך״. וה״איך״ קשור לעד כמה נקי המבט שלך, עד כמה נקייה ההתערבות שלך. אם אתה ממוקד בשאלה מה יקרה לך, אתה לא ממוקד במה הם רוצים. אם אתה ממוקד במטרה ובצורך שלך, רוב הסיכויים שתפרש את התנועה שלהם לאור הצורך שלך, ותפעיל כח להביא אותם לשם. אם אתה זוכר שהרגע הזה הוא שלהם, סיכוי טוב שהם יובילו אותך למטרה שלהם, וזה, הרי, כל העניין.

רישיון להביא ילדים לעולם

האשה בצד השני של הקו נשמעה מהוססת. מאוד ברור היה שהיא לא תולה תקוות בשיחה איתי.
"אני מעוניינת בהליך גישור", אמרה.
בינך לבין – מי?
"ביני לבין בני. אני רוצה לראות את הבן שלי." היא חשה צורך להסביר שוב.
"אני מבקשת לבדוק אפשרות של גישור ביני לבין הבן שלי"
התחלתי להסביר את הפרוצדורות. קטינים… זה בעצם סכסוך בין ההורים… אפנה לאב ונקבע פגישת גישור…
"הוא בן 31".
לקח לי זמן לנחות חזרה מהמקום שתשובתה שלחה אותי.
כמה זמן לא דיברת איתו?
"16 שנים".

נזכרתי בסיפור הזה כשנתקלתי בפסק דין של כבוד השופט אסף זגורי, אשר לו היה ניתן בסיפור שלי, בעודו "חם", אולי לא היה מתפתח לכדי נתק של 16 שנים בין אמא לילד. פרטי הסיפור עצובים. כשפניתי לבן אמר שיגיע אך ורק אם יקבל את ברכת אביו לפגישה עם אמו. כשפניתי לאב אמר שהוא לא מתערב… שזו החלטה של הבן, שלו ורק שלו. אבל הוא יודע שהבן לא יעשה דבר שיש בו כדי לצער אותו….חזרתי לבן. חד ועיקש וקר הוא חתך: לא, הוא לא יפגוש את אמא עד שאבא לא יתן אישור. אישור כזה לא הגיע, גם לא לאחר כמה פגישות בין ההורים, שהועילו רק כדי להדליק מחדש את מדורות הכאב הישן.

הכותרת של פסק דינו של השופט זגורי, לו היו נותנים כותרות לפסקי דין, היתה צריכה להיות "מי נתן לך רישיון להיות הורה?!!!" אב אחד, במקרה גם עורך דין במקצועו, ניהל מלחמת חרמה נגד האם. כחלק מהמאבק, הוא הגיש לבית המשפט תצהיר של בנו – בן 13!!!!!!!!!!!! וגם לאחר שבית המשפט הורה על הוצאת התצהיר מהתיק, הוא הוסיף ודרש להביא את הילד לעדות….. וכך נשמע הילד בתצהירו:

• "הנני מצהיר בזה כי איני מתייצב עוד לחוגים כלשהם למרות נכונותו של אבי להמשיך ולשלמם כפי אשר עשה במהלך כל השנים וזאת ע"פ החלטתי שלי שלא לעשות כן ולהמנע מעשות כן.
• "הנני מצהיר בזה כי בשל יחסה של אמי אליי …"

על הדבר הזה, אומר זגורי, אסור לעבור לסדר היום. את דבריו של השופט זגורי צריך לצטט, למסגר, ולהציב כתמרורים בכל פינה:
"הורים חייבים להפריד בין הסכסוך והצרכים האישיים שלהם בגדר הסכסוך לבין טובת הילד. אסור להם להפוך את הילד לשותף לעמדתם בסכסוך, אסור להם לחשוף אותו לסכסוך, אסור להם לשדר שההורה האחר מסוכן או פוגע בהם. הם חייבים להבין שטובת הילדים מצריכה שיישארו מחוץ לסכסוך"הורה שמערב ילדים בסכסוך, מביאם לבית המשפט, מחתימם על תצהיר, דורש מהם "לעמוד לצדו" או בצורה מתוחכמת עושה זאת בכך שמטיף להם "לומר את רצונם לבית המשפט", הוא הורה שפוגע בטובת הילד ומציב אותו במצב בלתי אפשרי ולטעמי מפר בכך חובתו המוסרית, המשפטית, המצפונית, והחוקית כלפי הילד"

כדי שלא נתבלבל חלילה, ונבין את מלוא חומרתה של הפגיעה, מוסיף זגורי ומבהיר, כי גם אם מדובר בהורים אוהבים וחמים, וגם אם פגיעתם אינה מכוונת – עדיין, הנזק הנגרם לילדים הוא בלתי נסבל:

"הורים יכולים להיות הורים שמטפלים בחום ובאהבה בילדים. אך אם אין הם מסוגלים לטפח קשר הורה-ילד טוב בין הילדים לבין ההורה האחר, אזי הם כושלים בתפקיד המרכזי שלהם כהורים ומסכנים את הילד.
קטין בהחלט יוכרז נזקק, אם הוא חשוף לפגיעה רגשית ונפשית מתמשכת מצד מי מהוריו, אפילו הפגיעה אינה מכוונת. ההורים אינם צריכים להיות "מדעני אטום" או "ראשי המועצה לשלום הילד", כדי להבין בעידן הנוכחי, עד כמה סכסוך הורי בעצימות גבוהה והיעדר מובחנות בין רגשות ההורה בסכסוך כלפי רעהו לבין טובת הילד להיות בקשר טוב עם שני ההורים, מהווים גורם סיכון להתפתחות רגשית תקינה של ילדים".

להמשיך לקרוא

״בוא נדבר קצת על הקשבה, ככלי. ספציפית, על מה שמכונה "הקשבה פעילה״

בעקבות כתבה של איילת שני, על עופר שחר, מפקד יחידת המשא ומתן של המשטרה, במוסף הארץ 24.4.2020.

"אנחנו מלמדים כיצד לדובב ולעודד את האדם שמולך לשיח. כל מיני טכניקות של שיקוף שנועדו לבסס אצל בן השיח את התחושה שמקשיבים לו ומתעניינים בו. תראי, אם אני לא אתעניין באמת במה שאת מספרת לי, שום הנהון ושום המהום לא יעזרו. את תדעי שאני מזייף. אם האנשים שלי לא מסוגלים להפגין חמלה אמתית ועמוקה, אם הם לא מצליחים להתחבר באמת לכאב העצום שהוא חש במשבר הזה, אני יכול ללמד אותם הקשבה פעילה עד מחר. אני לא מזלזל בתיאוריות. אנחנו לומדים תיאוריות כל הזמן. אבל ללמוד תיאוריות לא עושה אותך לאיש משא ומתן. אם אני מגיע לזירה ואני לא מסוגל לחוש ולהפגין חמלה — זה לא שווה כלום״

להמשיך לקרוא

אני מאמין של מורה לגישור

הדברים נאמרו בכנס מגשרים לכבוד יציאתו לאור של המדריך המעשי שלנו לגישור, טקסטבוק ראשון מסוגו בארץ.
השתהיתי במכוון עד כה בהעלאת הדברים לאתר, כדי לבדוק ביני לביני האם הם רלוונטיים לא רק ברגע ההתרגשות אלא גם כחומר למחשבה….
תשפטו בעצמכם.

עדותה של המגשרת

אני שפשפתי את עיניי, ולא בהיאחזות הנחל בסיני כי אם בין שבילי פסגת המערכת המשפטית שלנו, וזאת למקרא השורות הבאות:

"עוד נקבע תוך הסתמכות על עדותה של המגשרת שלקחה חלק בגיבוש ההסכם הראשון – כי….. בית המשפט לענייני משפחה הגיע למסקנה שונה לאחר ששמע את עדות המגשרת בנידון (מיום …….), ואין בכך דופי." (בע"מ 8915/15)

להמשיך לקרוא

כן לגישור

שמי עלמה, אני עורכת דין בהכשרתי, ותחום ההתמחות שלי הוא ייצוג וליווי בתהליכי גירושין, כעורכת דין וכמגשרת. התבקשתי לדבר 15 דקות על גישור, ובמיוחד על גישור לגירושין. אני רוצה לנסות להסביר, למה, למרות כל החסרונות והמגרעות הידועים של הגישור, אני עדיין חושבת, שמדובר באופציה היחידה האפשרית לאדם חופשי, או הרוצה להאמין שהוא מתנהג כאדם בעל רצון חופשי.

מבין כל יישומי הגישור, הגישור לגירושין נראה לי הקשה והחיוני ביותר. זהו המקום בו מתפרק התא המשפחתי. מקובל לומר שמשבר הגירושין הוא הטראומה השנייה בחריפותה בחיי אדם. תחושת האבדן מתפרשת על כל מישורי הקיום, ופוגעת, לעיתים באופן בלתי הפיךבזהות העצמית כהורה, כבן זוג, כאדם. ואם לא די בפגיעה בזהות, נפגע באופן אנוש גם ההקשר החברתי: בגירושין מפרקים את השיתוף לא רק בדירת המגורים – אלא גם בסביבה המשפחתית התומכת, בחבורה שהלכה איתנו מהתיכון, בתחושת השייכות, והמשמעות הנותנת טעם לקום בבוקר. להמשיך לקרוא

גרושי/גרושתי

גרושי, גרושתי, ופרודתי היקרים,
שמתם לב שאפילו לאחר שבעת מדורי גיהינום שעברתם בדרך לגירושין, וגם אם כבר חלפו מאז לא מעט אביבים, ויצאתם בשלום מכל סערות הנפש, וכבר קראתם לו או לה בכל שמות הגנאי האפשריים, וקיללתם אותו בכל קללה בספר הקללות הפרטי שלכם – עדיין, אחרי כל אלה, אתם ממשיכים לדבר על הדמות שהוצאתם מתוך תבנית החיים שלכם בעזרת מילת השייכות "שלי"?????
הגרוש שלי, הגרושה שלי, הפרוד שלי הפרודה שלי, ההורים של הגרוש שלי, בעלי לשעבר, אשתי לשעבר – כולם עדיין שייכים לנו, מחוברים באיזה כישוף מילולי שלא ניתן לבטל. השפה האנושית המורכבת שיודעת למצוא מילה לכל ניע וזיע, לא הצליחה למצוא ביטוי שיעקור מתוך שם הפועל את השייכות אלינו, את הבעלות והחיבור לנצח- הם לעולם יהיו שלי, גם אחרי שהם כבר לא… בתמונה המשפחתית ממנה גזרתי את דמותו של החצי השני שלי נשאר חלל עם שם, והחלל הזה הוא עדיין , וכך יישאר עד יומי האחרון, שלי ורק שלי.

על ניטרליות: אין חיה כזו

ניטרליות בגישור דומה קצת לזהב טהור: ברור לנו שיכול להיות דבר כזה, ברור לנו שאי שם יש אפילו דוגמית קונקרטית של זה, אבל כמה שלא תביט ימינה ושמאלה בסביבה הקרובה, לא תגלה אלא תרכובות עם אחוז כזה או אחר של החומר הטהור…

בזמן האחרון אני יותר ויותר משתכנעת, שאנחנו מתבלבלים בין ניטרליות לבין העדר אינטרס אישי, ובמיוחד אינטרס שלא קשור לעניין. גם זה מסובך למדי לביצוע, אבל יותר קל להסביר. וככל שאני מבינה את זה יותר, אני פחות מעוניינת להיות ניטרלית. להיות ניטרלי זה להיות אדיש, חסר עמדה, חסר חמלה, סוג של עצלות אינטלקטואלית, ללא דחפים, שאיפות, חלומות ואכזבות. סוג של גז אציל שלא מועיל בטובו להתערב עם הבריות, יושב על הגדר ולא נוקף אצבע לשום צד. לא מצליחה למצוא דוגמאות היסטוריות בהן היה נכון להיות ניטרלי, ופחות פחות מוצאת אנשים ניטראליים שמוצאים חן בעיני.
מאיפה הרעיון שניטרליות היא כלי העבודה הראשי של המגשר? העדר סימפטיה לצד כלשהו הוא באמת המפתח להניע תהליך הידברות ? וגם אם נניח (לרגע. מיד נפריך את זה) שכן, יש עדויות כלשהן על אנשים בשר ודם שאכן הצליחו להתאזן על נקודת האפס המוחלטת?
אם בכלל , רק כשהצלחתי להבין ולהרגיש את הדנ"א של האיש, רק כשהצלחתי לפענח את הצופן הלא רציונאלי של הוויכוח, רק אז באמת הרגשתי שנפתחים אלי, שמדברים איתי, שסומכים עלי. רק כשנולד נתיב אישי ואינטימי לחלוטין ביני לכל אחד מהם, הם הסכימו להתמסר, לבכות, לצעוק, לחייך, להירגע, לוותר, להרים את המבט. רק ברגע שהייתי האדם הכי פחות ניטראלי בעולם, הם ידעו שאפשר לסמוך עלי, שלא אמכור אותם.
זה העניין. לא ניטרליות דרושה, כי אם אמון מלא. אמון שהאיש שאתה מפקיד בידיו את המפתח לחדרים הסמויים בלב שלך, לא יעשה בזה שימוש לשום מטרה שהיא שאינה לטובתך. לא לטובת האגו שלו, לא לטובת הצד השני, לא לטובת האנושות ובכלל. רק בשבילך. לא יסמן אותך – באופן ניטרלי כמובן – כעוד תיק במשרד, לא יספור אותך כשעת שכר טרחה, לא יבלבל לך את המח עם שיקולי צדק מוחלט, לא יתפתה "לסגור עסקה" כדי להאדיר את סטטיסטיקת ההצלחה שלו. לא יפחד להראות שהוא מתרגש, לא יפחד להיות חשוף ושקוף בפניך.
כי אין לו, באותו רגע, שיקולים אחרים כלשהם. הוא לא ניטרלי, כי הוא מאוד מאוד בעדך. אבל הוא בעדך בדיוק כמו שהוא בעד הצד השני. כי להיות ניטרלי זה קודם כל "לא להיות" – לא להיות בעד שום דבר. ואילו אנחנו, המגשרים, בעסק של קודם כל כן להיות, בעדו וגם בעדה, גם צודק וגם חכם, גם ביחד גם לחוד. לא זו המשמעות של WIN-WIN ?

הגישור הראשון שלי

אז ישבתי עוד בחדר הגדול, קר, ריק, מריח כמו מסדרון צדדי של בנק, רחוק מתמונת הגישור המוארת אותה חלמתי בהקי. הם נכנסו, בלונדינית גבוהה, מדיפה אווירת סיקטיז קלה עם צעיף גדול ועליז במיוחד. הוא כהה, דחוס, עצור, נגטיב שלה. אז עוד לא ידעתי עד כמה יקרים הרגעים האלה שלפני, כשאני עוד יכולה להתבונן בהם בשקט. כשהדמויות שלהם עוד נסתרות, אבל נגלות לעיני אט אט, כמו כתב סתרים היוצא לאור כששופכים עליו את נוזל הקסם.
לתמונת הבלונדינית נוסף קול אנגלוסקסי שנלחם ללא הצלחה בעברית .הם גרים ביישוב קטן "עם איכות חיים", כן, הם כבר יותר מ-10 שנים בארץ, חזרו לאחר שהות ארוכה בעמק הסיליקון, וכן, הם צריכים להתגרש. רק היא דיברה. בינתיים הכל מתנהל לפי הספר, חשבתי. זוג רגוע, רציונאלי, קומוניקטיבי, מתנה למגשר המתחיל. נאמתי בהכרת ערך עצמי את נאום המגשר, פרשתי את כללי המשחק, חייכתי במקום הנכון. שאלתי אם יש עניין כלשהו שחשוב להם במיוחד, אולי הם רוצים לפתוח בו.
הסערה היתה קצרה וחזקה. ממחטות הנייר שעל השולחן הוכיחו את עצמן. היא רק אמרה: "הוא לא יוכל לגור פה. אני בשום אופן לא אוכל לחיות אם הוא יגור פה".
הוא שתק.
גם אני. לאן הולכים מפה? איפה כאן "הצגת נושא הסכסוך"? איפה עמדות הצדדים? איפה הוויכוח על מזונות? למה הם לא מדברים על הילדים? לא קורה פה כלום, איך למען השם "משקפים" פה? איך משקפים שתיקה כבדה, דחוסה, ללא מוצא?
בשעות הארוכות שבאו לאחר מכן, הבנתי בפעם הראשונה, מה פירוש המושג "אין תקשורת בין בני הזוג". עניינים כמו האם להחזיר את הילדים בשעה 19:30 או בשעה 20:00 הצריכו מאמצי תיווך והבהרה ארוכים. רק בענין החופשה בחו"ל התכלו כשתי חבילות ממחטות נייר מן הסוג הגדול, שמוכרים במבצע למשפחות ברוכות ילדים. עשיתי שימוש בכל "ארגז הכלים" המופיע בספר הקורס, חוץ מאחד: הם מעולם לא הרימו עיניים האחד לשני. נראה שמישהו תלש מספר הדקדוק הפרטי שלהם את ה"את" ו"אתה" והשאיר רק את ה"הוא" ו"היא".
וכשהייתי כבר בטוחה שהסכם אולי יהיה, אבל הדיבור ביניהם לעולם ידדה על קביים של אחרים, פגישה אחת לפני הסוף, כשעוד נותרו כמה עניינים, הם אמרו לפתע, כמעט ביחד: עזבי, נדבר על זה בבית. נסתדר עם זה לבד. היא הסתכלה עליו, ופנתה אלי: שלחי לנו טיוטה.
הם התגרשו.
הוא לא שב לגור ביישוב.
ואני התחלתי ללמוד להקשיב למה שלא אומרים.

"אני לא הבן אדם הכי חשוב בחדר"

"אני לא הבן אדם הכי חשוב בחדר", כך עונה קרי מנקל, אחת המגשרות הנודעות בארה"ב,  לשאלה מהו "הסוד" שלה כמגשרת, ואני מבקשת ללכת בעקבותיה. החשובים ביותר בחדר הגישור שלי הם הרצונות והצרכים של של שני האנשים שלפני המצויים במשבר,  ואם יש להם ילדים – הרצון שלהם להמשיך ולהעניק להם כל מה שהם יכולים, גם אם כבר לא תחת קורת גג אחת, אלא בשני בתים נפרדים.

אני אמנם מתייחסת לרצונות ההורים כאל המנוע של התהליך, אבל זה לא אומר שאני מניחה לו לנסוע לכל כיוון שהוא, כי אני זוכרת, שבמצב משברי קל מאוד  לרדת מהפסים. השאיפות והצרכים מראים את הכיוון, אבל המקצועיות והידע של המגשר הם שמסייעים לבחון האם שאיפות אלה תואמות את הצרכים הגלויים – והנסתרים -, ובשלב שני, האם הם תואמים את המציאות- הכלכלית, הנפשית, המשפטית, ובמלים פשוטות, האם הם אפשריים.

תפקידי, כפי שאני מבינה אותו, לאפשר לכם, הצדדים,  להתייחס ולשקול את כל הקשיים העומדים בפניכם. אבל באותה מידה, תפקדי לאפשר לכם להתייחס האחד לשני, כי אני מאמינה, שבסופו של דבר, רובנו מבקשים להראות את הצד המואר שלנו, ואני מאמינה, שאם רק תינתן לנו הזדמנות נאותה, רוב האנשים יעדיפו לנהוג בהגינות ובכבוד, בוודאי כאשר הם ממשיכים להיות בעלים משותפים של ה״נכס״ היקר ביותר שלהם – ילדים משותפים. אני כמובן יודעת, שלא תמיד ניתן להסדיר עימותים בהסכמה, (ויש גם מקרים בהם דווקא עדיפה התערבות של בית המשפט), ואני גם יודעת שאנשים, במיוחד בעת משבר, רואים לנגד עיניהם רק כאב, נקמה, ועלבון, ולפעמים, המחשבה על פשרה, הדדיות, התחשבות ופתרונות רציונאליים נחווית ככישלון וכתבוסה. אני יודעת היטב שבמצב נפשי כזה המוטו "תנסה, הרי אין לך מה להפסיד" פשוט לא חודר להכרה, כי החלק השפוי שלנו מוצף בכעס ודמעות. אבל אני משוכנעת, בשכנוע שגדל כל הזמן עם כל יום שמתווסף לשנות חיי, שתמיד יש טעם לנסות את דרך ההסכמה, ולא רק בגלל שזו הדרך היעילה (כלכלית) והקצרה ביותר, אלא, ובעיקר, כי אתם רוצים להסתכל לעצמכם בעיניים בעוד שנה, חמש או עשר, ולדעת שברגע הכי קשה, הייתם האדם הכי טוב שיכולתם להיות.

גישור אקספרס

הלחץ טיפטף אלי כבר בשיחה הראשונה. יכולתי לחוש את האיפון שלי מזיע ונע בחוסר נחת מתחת לכיסוי שלו. לא, מחר ב-10 הוא לא יכול. אחזור אליך. גם ב-12 לא. אדבר איתך. אבדוק איתו. מתי אני יכולה? זה לא משנה. מצאנו זמן. הודעת הביטול הגיעה כמצופה יום לפני זה. ושוב, לא הוא לא יכול השבוע. לא בבוקר. לא בערב. שוב מצאנו זמן.
הפעם הופתעתי. הם הגיעו.
כשיצאתי לקראתם ראיתי רק אותה. איפה הוא? בשירותים. הוא אמר להתחיל בלעדיו.
הייתי שמחה להקדים שלום לשניכם, אמרתי. נמתין דקה. מים? קפה?
לא-לא-לא!!!!, בבקשה, בואי נתחיל מיד. הוא אמר לא לחכות. היא רעדה.
אחזה בתיק באצבעות לבנות שהדם אזל מהן. משקפי השמש ניצבו בגאון על אפה מסתירות היטב כל מה שרציתי לראות בעיניים. מקובל, הסברתי ביובש, להתחיל ביחד.
היא כמעט דחפה אותי לחדר. בואי נתחיל ע כ ש י ו . הוא אמר להתחיל בלעדיו. הוא ילך, אני אומרת לך, הוא ילך. בואי נכנס.
דחף בלתי גישורי לחלוטין הוביל אותי לחדר הגישור. התעקשתי להביא מים, אולי כך ארוויח עוד רגע.
האיש נכנס ואמר: מה שתכתבי – אחתום.
אותי כל השטויות שלכם לא מעניינות. ניירת במאה ה-21 זה פתטי. את בטח לא מבינה את זה, את עורכת דין, אתם נעולים בניירות. אני בז לכם.
חייכתי. נפל לי האסימון. מקרה מובהק של עודף אינטליגנציה, שמנהלת את בעליה במקום שהוא ינהל אותה. צריך לדבר לא עם בעל התאים האפורים, אלא עם התאים האפורים עצמם. אבל הוא מפריע….
היא עדיין ישבה עם התיק ביד, הידיים המולבנות מלחץ ומשקפי השמש, דרוכה לקראת הפיצוץ הבלתי נמנע, מילה אחת מיותרת, והוא מפסיק לשתף פעולה איתנו, בני אנוש מוגבלים, עיוורים, כלואים באנושיותם המתעתעת, משתרכים מאה שנות אור אחריו.
אמרתי: אין בעיה. מה לכתוב?
ולעצמי אמרתי: תעודת המגשר המצטיין וודאי לא הייתי מקבלת על ההליך הזה. מוריי ורבותיי היו מתביישים לגלות את שמם בתעודת המגשר שלי .
היא הוציאה נייר מהתיק, ובלי להוריד את משקפי השמש התחילה להקריא לי במהירות הכתבה. הוא שתק. כשסיימה, רק שאל, איפה לחתום?
עטיתי את ארשת האדישות המשוכללת ביותר שלי : רוצה לבדוק איתך אם הבנתי נכון-
הא קטע אותי. זה לא מעניין אותי אם הבנת ומה הבנת. אני אחתום. מה שלא יתאים לי – לא אעשה. בתי המשפט שלכם לא מעניינים אותי, ואני לא כבול לשום דבר אף פעם.
הסתכנתי ושאלתי שוב, הרבה יותר פשוט: ברור לך שאם לא תשלם, למשל, תשב במעצר?
הוא חייך. ברור. אשב. סיימנו?
הסתכלתי על השעון . עברה חצי שעה מאז הגיעו. אם אפעיל את מירב קסמיי אגיע אולי ל -45 דקות. מה באמת נחוץ להם?
כן. סיימנו. נקבע פגישת המשך?
היא הרפתה מעט את האחיזה בתיק. שבוע אחרי זה הם הגיעו לחתום. הושטתי לו העתק הסכם הגירושין שזה עתה חתם. הוא לקח, הצביע על הפח "אני לא צריך את זה, רק במייל, אם נורא בא לך לשלוח לי"
הוא הצליח להפתיע שוב, כשהגיע בזמן לאישור ההסכם. "תעירו אותי כשצריך להיכנס". התיישב, פשט רגליים קדימה, השעין ראשו על מרפקיו, על כרית דמיונית מאחור, כמי שאומר: ישחקו נא הנערים לפנינו. אני לא חלק מהטקס הפרימיטיבי הזה".
גם את העותק המאושר הוא לא רצה, והשאיר אותנו, שתי נשים, לעסוק בדלות החומר – שקלים לצילום במכונת הצילום של בית המשפט, שדכן סיכות, פקיד בית משפט, חותמות סגולות.

בלי משקפי שמש הפעם, היא נפרדה ממני בתשובה לשאלה שלא שאלתי: אבל הוא אוהב את הילדה. והיא צריכה אבא.

האם פרויד תמך בגישור?

בתחילת שנות ה-30 פעלה ליד חבר הלאומים ועדה בינלאומית לשיתוף פעולה אינטלקטואלי. הוועדה ראתה את תפקידה "לעודד חילופי מכתבים בין נציגים המייצגים של חיי הרוח". במסגרת פעילותו בוועדה – וכמי שעמד בראשה – פנה אלברט איינשטיין לפרויד בשאלה "האם יש דרך לשחרר את בני האדם מפורענות המלחמה?" לדעתו של איינשטיין יכולה הפסיכולוגיה להאיר שאלה זו, ולכן פנה להוגה ומייסד הפסיכואנליזה בבקשה לתרום מאמר לכרך השני של פרסומי הוועדה. פרויד בן ה-76 נענה לאתגר, והמאמר בשם "מלחמה למה?" פורסמה בתחילת 1933, בסמוך למינוי היטלר לקנצלר גרמניה, ונאסרה שם מיד לפרסום. להמשיך לקרוא