שנים רבות עברו מאז נחשפתי לראשונה לעולם הקסום שמתחת לפני הים, ועד שנתקלתי במשפטים הספורים האלה, של אחד מגדולי הצלמים בעולם, עמוס נחום. לא משוכנעת שעמוס נחום חשב על גישור ברגעים האלה בהם שהה מטרים ספורים מלועו של הטורף האדיר הזה. אבל זו בדיוק השאלה שאני רוצה לשאול כשאני מתבוננת ברגע המפואר הזה, מונצח באופן המושלם ביותר האפשרי, וכדרכן של יצירות גדולות פועל עליך מיידית כטריגר להרהור נוסף.
״Since I first began diving with the Great White in 1982, I have come to realize that in dealing with sharks—the Great White in particular—it is all about attitude and grace, not aggression, power, or strength. Diving with this most magnificent of creatures requires an unusual pairing of heightened awareness of all things around you and a Zen-like calm and control over your own mental impulses and physical state. It is the ultimate expression of living in the moment.״
על מה אתה חושב כשאתה מאוים? איך משפיע השכנוע הפנימי שלך על התגובה של הצד השני?
על מה אתה חושב כשאתה נמצא לבד, בנסיבות שאין יצור אחר כלשהו שיכול לעזור, בנסיבות בהן הכל תלוי בך, (ויהא ה״כל״ הזה אשר יהא – כל מה חשוב לך באותו רגע- חייך, צילום חייך, או גישור חייך)?
איך מגייסים את כל מה שיש לך, כל מה שלמדת, כל מה שאתה יודע, מבין ונותן בו אמון, בשבריר השנייה שהמצב מעניק לך כדי להחליט…
איך אתה חוסם את כל הרעשים שצברת כל חייך, את הספק באינסטינקט הראשון, את תגובת החרדה מהקשרים אחרים, את הדחף העצום לשלוט, לשלוט, בכל ובכל מחיר….
אני נזכרת שחושבת ברגע כזה על תחושת חוסר האונים לנוכח טיעון מוצלח במיוחד שמותיר אותך מרוקן ומושפל; על מגע היובש בפה מול תחושת הפחד המובנה מכישלון; על האלם המשתלט מול שיתוק ההיגיון של בעל פגוע; על הפחד שלמרות כל מה שאתה עושה (או חושב שאתה עושה), האנשים האלה שנתנו בך אמון שתוביל אותם אל חוף מבטחים, בכל זאת ימצאו עצמם בלב ים, בעין הסערה ובמערבולת גדולה מזו שהיו בה כשהגיעו אליך….
ומיד אחר כך, גם נדחפו לזיכרון כל הרגעים האפורים… זה מותר מה שאני אומרת? האם אני חורגת מגבולות הסמכות שנתנו לי? האם אני דוחפת… בכח וביוהרה לאן שאני רוצה להביא אותם?
חוזרת לעמוס נחום כדי להבין את הדרך שעברה המחשבה שלי מהכריש לחדר הגישור, והמילים ״not aggression, power or strength״ נדחפות לעיניי לפני כל היתר. כשאני נפגעת אני תוקפת, כשאני מרגישה חלשה אני מפעילה כח. תנועת מטוטלת אדירה שפוגעת במה שעמוס נחום מכנה בשם living in the moment, ואני אתרגם את זה לגישורית, כ״איזון״ – רגשי, או מקצועי, באותו רגע זה היינו הך.
“My motion is fluid, my view is crystal clear, and my heart light as I focus on the shark and its graceful movements, interpreting its complex body language. For the Great White to trust me, I know I must first trust myself. “
כדי שאוכל לפרש את הטקסט המורכב שהם מניחים בפני, אני צריכה שהם יתנו בי אמון. וכדי שיתנו בי אמון, אני זו שצריכה לתת אמון בעצמי קודם. ואני אוכל לתת אמון בעצמי, אם אצליח להיות מרוכזת באותו רגע לחלוטין ברגע שלהם, לא בעצמי. כדי שאוכל לעזור לפענח מה הם רוצים, לא מה אני רוצה.
בשפה של המקצוע שלי קוראים לזה לכבד את הרצון החופשי של הצדדים, או ״נייטרליות״. אם לחזור לכריש, it is all about attitude”״. ועכשיו מבינה, שלפני הכל צריכה לבחור מי אני רוצה להיות. יש ביננו טורפים, לקטים, מתבוננים, או כמו שאנחנו קוראים לזה, מגשרים סמכותיים, מאפשרים, נרטיביים, פותרי בעיות או מובילי תהליך, זה לא ה״מה אתה עושה״ שמגדיר אותך אלא ה״איך״. וה״איך״ קשור לעד כמה נקי המבט שלך, עד כמה נקייה ההתערבות שלך. אם אתה ממוקד בשאלה מה יקרה לך, אתה לא ממוקד במה הם רוצים. אם אתה ממוקד במטרה ובצורך שלך, רוב הסיכויים שתפרש את התנועה שלהם לאור הצורך שלך, ותפעיל כח להביא אותם לשם. אם אתה זוכר שהרגע הזה הוא שלהם, סיכוי טוב שהם יובילו אותך למטרה שלהם, וזה, הרי, כל העניין.