הקול המהוסס בצד השני אמר:  ״אנחנו לא יכולים להמשיך ככה״, ״חייבים לעשות משהו״.

התכוננתי להמשך המוכר לי: ״כבר אין בינינו שום קשר…. המשבר התחיל מזמן…. חשבתי שהגיע כבר, הזמן״, ושאלתי: הילדים יודעים משהו? ״הילדים?״ היא נשמעה מופתעת מהשאלה. ״הילדים יודעים היטב שאי אפשר להמשיך כך. גם הם חושבים שצריך למצוא דרך אחרת לנהל את לנהל יחד את העסק״.

הדור החדש נגד הדור הישן. הילדים, מנהלי העסק, נגד ההורים, מייסדי העסק. הילדים, בעלי הסמכות, נגד ההורים, בעלי הממון והכח.

האב הוא מי שבזכותו קם ונהייה המפעל, השם והמוניטין. הוא הקים את העסק  עם מכונה אחת ועם אשתו בתור מנהלת אדמיניסטרציה. את הכל הם עשו במו ידיהם – לוגיסטיקה, פרסום, תחזוקה, ניקיון ומזון. כעת העביר את סמכויות הניהול לבנו, לא לפני ששלח אותו למיטב האוניברסיטאות ללמוד את המקצוע. הבן למד, וחזר לנהל, אבל אחרת. העסק אמנם על שם ההורים, אבל ההפעלה בידיו. והוא לא מצא תפקיד לאבא, שהמשיך לבוא למשרד מדי בוקר, כפי שעשה במשך 40 השנים האחרונות, לחפש מה לעשות, לגלות שאינו יכול להועיל, שאיש אינו שומע לו, ולדעוך בחוסר עשייה.

משבר במשפחה הוא סכסוך המתאים לניהול באמצעות הליך הגישור, מכל הסיבות הידועות: מערכת יחסים חשובה שאנחנו רוצים לשמר, שמירה על פרטיות וסודיות, פתרונות יצירתיים, וקצב מותאם אישית. סכסוכים בתוך המשפחה הם הכואבים ביותר, המורכבים ביותר ובעלי ההשלכות הקשות ביותר על שגרת היומיום. סכסוכים בין אחים, בין ההורים לילדים, בין הגיסים לגיסות, בין הדור הראשון לשני לשלישי. המקום בו פוגש החוק את הכאב האישי, ומשפיל את עיניו.

בית המשפט בוודאי יכול לקבוע מי ״צודק״, אבל אינו יכול לשמור על הנימים הדקות של הקשר המשפחתי אשר אולי עוד לא מאוחר להציל. זה המקום לבחון את הקרע בכלים שמציע הגישור: מחויבות לשימור העניין המשותף, הקשבה נטולת פניות, כבוד הדדי, חיפוש אחר פתרונות מעשיים, ושמירה על הפרטיות ועל השם הטוב של העסק.