שמי עלמה, אני עורכת דין בהכשרתי, ותחום ההתמחות שלי הוא ייצוג וליווי בתהליכי גירושין, כעורכת דין וכמגשרת. התבקשתי לדבר 15 דקות על גישור, ובמיוחד על גישור לגירושין. אני רוצה לנסות להסביר, למה, למרות כל החסרונות והמגרעות הידועים של הגישור, אני עדיין חושבת, שמדובר באופציה היחידה האפשרית לאדם חופשי, או הרוצה להאמין שהוא מתנהג כאדם בעל רצון חופשי.

מבין כל יישומי הגישור, הגישור לגירושין נראה לי הקשה והחיוני ביותר. זהו המקום בו מתפרק התא המשפחתי. מקובל לומר שמשבר הגירושין הוא הטראומה השנייה בחריפותה בחיי אדם. תחושת האבדן מתפרשת על כל מישורי הקיום, ופוגעת, לעיתים באופן בלתי הפיך– בזהות העצמית כהורה, כבן זוג, כאדם. ואם לא די בפגיעה בזהות, נפגע באופן אנוש גם ההקשר החברתי: בגירושין מפרקים את השיתוף לא רק בדירת המגורים – אלא גם בסביבה המשפחתית התומכת, בחבורה שהלכה איתנו מהתיכון, בתחושת השייכות, והמשמעות הנותנת טעם לקום בבוקר.

"חבילה" עמוסה בכאב, חרדה, אבדן אמון ודרך, קשיי תקשורת אדירים ורצון לנקמה פוגשים בנקודה זו תבניות, חישובים ונוסחאות משפטיות. מסביבם חגים בזמזום עיקש ודעתן כל הסבורים שהם שייכים לעניין: דודים, שכנים, חברים וסבתות, וכמובן, עורכי הדין.

לכבוד הכנס הזה, ניסיתי שוב להבין ולהגדיר לעצמי מהם הכלים הייחודיים של הליך הגישור. מה בעצם, אנחנו מציעים לו, לאותו אחד שעשה את הצעד הראשון אלינו, אבל רחוק עדיין מאוד מלהגיע? הטיעונים הפרושים לכל אורך ורוחב הרשת, לא באמת אפקטיביים בהנעה לגישור, ואני משוכנעת שכל אחד מהמגשרים פה חווה את התסכול שבהסרת ההתנגדות האינטואיטיבית לגישור. בואו נודה על האמת, גם אם רבים כבר יודעים לחפש מגשר, רבים יותר עדיין מזהים גישור עם ויתור, עם הרמת ידיים, עם הפסד מראש. במיוחד קשה לנו לראות איך דווקא אותם מקרים הנראים לנו "קלאסיים" לגישור – מתחמקים ומסרבים מסיבות בלתי רציונאליות לחלוטין. מה אפשר לומר להם?

ראשית, רבים מאיתנו מציינים כיתרון ראשון את העלות הנמוכה. זה ללא ספק נכון, עלות הליך גישור היא כעשירית מעלות הליכי גירושין – בהערכה מאוד מאוד גסה וצנועה של עלות הליכים משפטיים (של מקרה "ממוצע".) ולמרות שזהו טיעון חזק, ורציונאלי מאוד, שאמור היה להביא אלינו את מרבית המתגרשים – כל מי שניהל ולו שיחת טלפון אחת עם צד שהופנה לגישור יודע שנימוק זה לבדו אין בו די. "זה לא הכסף", יאמר האיש, זה עניין של "פרינציפ", אני מוכן להשקיע הרבה הרבה יותר כדי "להוציא את האמת שלי לאור".

לאחר שנכשלנו במסלול ה"כדאיות הכלכלית", אנחנו פונים לצד הרגשי. אנחנו אומרים, אתם וודאי רוצים לשמור על מערכת יחסים תקינה בעתיד. אנחנו גם מוסיפים, בשכנוע עצמי עמוק שעם נימוק כזה אי אפשר יהיה עוד להתווכח, "אתם וודאי רוצים שתהיו מסוגלים לעמוד יחד תחת החופה של הילדים שלכם". על זה היא או הוא עונים, "נראה לך? אחרי כל מה שעברתי???" והמתוחכמים אומרים "נעמוד יחד , וודאי שנעמוד, בוידאו לא רואים שאנחנו לא מדברים…"

ולפעמים אנחנו עושים את טעות הטירונים ושואלים על מה, בעצם, מדובר. אנחנו מקבלים את תמצית העובדות, בגרסה א' בלבד כמובן, ומתפתים לומר, שנראה לנו שבבית המשפט זה לא ממש יעזור. האיש לא יכחיש ולא יתנגד ויאמר מיד, אני בוודאי מבין שאצטרך לשלם הרבה יותר, אבל אני מרצוני הטוב לעולם לא אסכים. אם בית המשפט יקבע – אכבד זאת…."

לאחר שלושת הניסיונות הללו, שכבר נגועים, מרוב שימוש, בסימני שחיקה בולטים, הגיע הזמן לנסות כיוון אחר. הגיע הזמן לנסות להפנות את המבט פנימה.

חדר הגישור הוא טריטוריה עצמאית ונפרדת– פה נותנים לאדם לנסות לקבוע בעצמו את המסלול בו יתנהלו חייו מעתה והלאה, מבלי שידיים זרות יבחשו בענייניו האישיים. כאן המקום לנסות לבחון, בזהירות, ללא התנשאות וללא פטרונות, האם בן שיחנו בכלל מוטרד משאלות של חופש הבחירה ומימוש עצמי. האם התחושה ש"אני אדון לעצמי", ש"אני בעל הבית של גורלי" בכלל מדברת אליו. האם הוא מאלה האומרים, ש"כמו שבחרתי את תפריט החתונה בעצמי, כך אני רוצה לבחור גם את דרך הפרידה בעצמי". זהו אחד הכלים החזקים שאנחנו כמגשרים יכולים להציע לאדם העומד בצומת– אולי החשובה בחייו.

וודאי תאמרו, זה לחלוטין לא מתאים לכל אחד. יש אנשים המעוניינים שיחשבו במקומם, ויחליטו במקומם, וינווטו אותם במבוך בו מצאו את עצמם, ניווט מוסרי, כלכלי ומשפטי. אלה האנשים ששואלים אותי כבר בטלפון, "אז את יודעת איך להכניס אותנו למסגרת? זו פעם ראשונה שלי שאני מתגרש…." . האחריות לקביעת גורלם, שנחשפת בנסיבות החדשות במלוא תובענותה, מבעיתה ומשתקת, והם מבקשים את המסגרת, את ההדרכה, את ההכרעה החיצונית ( לכן חשובה כל כך הבנת ההקשר המשפטי).

(האם אנשים אלה מתאימים לגישור? אני שייכת לזרם שמרני מאוד בנקודה זו: מי שאינו כשיר לבחור, אין אנו רשאים לבחור במקומו. הגישור אינו "מבצע סוף עונה", מכירת חיסול של שנים במחיר של אחד– אנחנו פונים לאדם בעל הרצון החופשי, שרוצה לממש את ייחודו, את האינדיבידואליזם שלו, אם תסלחו לי על התלהבות היתר, שעדיין מנהלת אותי …)

ואם בנקודה זו בן שיחנו מהסס, ו"רוצה לחשוב עוד", זה משום שהאפיונים הללו של הגישור, של כדאיות כלכלית, ושל הכרעה עצמית, למרות שהם עקרונות בסיסיים וחשובים, ומדברים אל ליבם של רבים, אינם ממצים עדיין את מהותו של הליך הגישור.

נדמה לי, שמעבר לסיכום ה"עבר" בצורה מכבדת, הגישור מציע מבט לעתיד שמכיל פוטנציאל עצום לבנייה מחדש של מה שהתפרק. מתברר, שכדי לקום מההריסות, כדי לקשור שוב קשרים ולבנות שוב בתים, צריך לתת מקום של כבוד לעיבוד אישי של עניינים "בלתי מעשיים" ולכאורה לא רלוונטיים להסכם המשפטי, כמו רגשות, מטענים שליליים, וקושי במתן אמון לאחר משבר אמון.

רובינו רוצים וזקוקים לכך שיקשיבו לנו, שנקבל את ההכרה בקושי האישי שלנו, שקולנו יישמע, גם אם אנחנו מבינים היטב שהכרה זו אינה הכרחית תמיד לגיבוש הסכם הגירושין. אנשים זקוקים להצגת הסיפור האישי שלהם, לפני שיוכלו להתפנות להכרה בסיפור של השני, או לבניית סיפור אישי נפרד חדש. הם זקוקים להצגת הפרשנות האישית שלהם, לפני שיוכלו לעסוק בצורה עניינית ב"אותיות היבשות". זה תמיד מאלף, בעין ובא', לראות איך צדדים לגישור שמצהירים בטלפון ש"הכל סגור", "אנחנו באים לפגישה אחת וזהו", מתפרקים לאלף סוגיות ואחת לפני שהם מתכנסים להסכם. זה תמיד מצליח להפתיע אותי מחדש, איך הצד המאופק, קצר הרוח לכאורה, שדוחק "לסיים" את הפרשה כמה שיותר מהר, יושב בפגישה האישית וגורר אותי הרחק מעבר לגבולות הזמן –והדין– שהקצבנו…..

ענייני משפחה הם התחום היחידי במשפט בו החוק מכיר בניואנסים של רגשות ומערכות יחסים. משך תקופת החיים ביחד, אופי מערכת היחסים בין בני הזוג, כוונת הצדדים, חלוקת התפקידים בתוך המשפחה, משבר האמון. מעמדה של דירת המגורים למשל, בדיני משפחה, איננו מעמד של "נכס" סתם, המשפט מכיר בכך שזה היה מרכז החיים, מקום בו הילדים שלנו עשו את האמבטיה הראשונה, פזרו חלקיקי לגו בבית, ומדדו את הגובה על הקיר בחדר. המשפט מכיר בכך, שכדי שהאחד יוכל להרים הפקת ענק של מפעל גדול, האחר צריך למלא תפקידים אחרים בבית, ויש לזה משמעויות רגשיות, כלכליות, מוסריות.

השופט ברק –נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כתב באחד מפסקי הדין שלו (פסק הדין בו הכיר בזכויות הידועה בציבור למזונות)

"ההגינות והיושר בין הצדדים מחייבים כי במקום שהאחד נזקק לתמיכתו של האחר – אם במזונות ואם באמצעים אחרים – הוא זכאי לקבל תמיכה זו. בני הזוג אינם עוברי אורח שתאונת דרכים הפגישה ביניהם. בני הזוג ביקשו לחיות חיים משותפים. דרישות היושר, שיקולי ההגינות ותחושת הצדק של החברה בישראל מובילים למסקנה כי תחול חובה לתשלום מזונות… חובת המזונות מוטלת על כל אחד מבני הזוג כלפי בן הזוג האחר".

אז אם כך, תגידו, אם החוק בכבודו ובעצמו מאפשר להכיל את הרגש, למה הוצאנו דיבתו רעה, כמערכת מנוכרת, עיוורת וקשיחה לסבל האנושי?

הקושי אינו בכך שהחוק אינו מכיר ברגשות בכלל , אלא הקושי הוא בכך שהחוק מכיר בתבניות של רגש, ולא ברגשות האישיים הספציפיים, של יוסי או דני או רותי הניצבים לפניו. החוק– מערכת המשפט מפעילה כללים, נוסחאות, סרגלים – זו הדרך היחידה האפשרית אם מבקשים מערכת בה "כולם שווים בפני החוק", בה האיזונים בין הצרכים של כולם הם אובייקטיביים, ואשר מאפשרת, ככל שרק אפשר, וודאות ויציבות. לכל פעולה יש תבנית פרשנית, תג מחיר, משמעות פרקטית שחייבת להיות מופעלת באופן שווה על כולם.

אבל, אנחנו יודעים, שהמקרה הפרטי לעולם לא יהיה תואם לחלוטין לנוסחה. אנחנו יודעים, ש "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה", והדחיסה של האומללות הפרטית לתוך התבנית הכללית מאמללת עוד יותר.

אנחנו, המגשרים, יכולים להציע עיצוב נוסחה פרטית. אם החוק תפור על פי מידות סטנדרטיות, מה שהיה מכונה פעם, ואמא שלי עדיין מכנה בבוז מסוים "תפירת קונפקציה", הרי שהגישור יכול להציע תפירת עילית אינדיבידואליסטית . חליפה לפי המידות המיוחדות שלי.

לאנשים שונים יש סדרי עדיפות שונים, כמו שאנחנו יודעים, והדקדוק הפנימי השונה הזה יכול לחולל הבדלים מאוד גדולים בגישה להסדרים המעשיים. אני עדיין זוכרת איך בגישור הראשון שלי נפלה עלי תדהמת טירונים אדירה, כשבדקה הראשונה שנכנסו לחדר, עוד לפני שאמרה איך קוראים לה,הודיעה האשה ש"אני בשום אופן לא אסכים שנמשיך להתגורר באותו מקום". לקח לי לא מעט זמן ועבודה עצמית, לקבל את זה, שיתכן שמישהו יחשוב שמקום המגורים של ה"אקס" חשוב יותר מהחלק בדירה, למשל.

הסיפור המסויים הזה שימש לי גם כהמחשה חדה מאוד לחשיבות התהליך שעוברים בגישור. חלק מהזוגות מגיעים אלינו "מבושלים", כלומר מגובשים מבחינת העמדה שלהם כלפי הפרידה וכלפי המשמעויות שלה. אלה המקרים הקלים. רוב הזוגות מגיעים בנקודת משבר, כשעדיין בכלל לא ברור להם עד כמה הם מסוגלים לקיים תקשורת עניינית והוגנת, שכידוע היא צורך חיוני בהמשך קיום הורות משותפת. תהליך בניית ההסכמות משמש אותם – שלא מדעת, אנחנו לא מחנכים, אנחנו פועלי בנייה פשוטים– לבניית הביטחון העצמי שלהם באפשרות לנהל קונפליקטים עתידיים. הזוג הראשון הזה, למשל לא היה מסוגל לדבר האחד בנוכחות השני בתחילת הדרך. לקראת סיום , כשעמדנו כבר לפני ניסוח טיוטה כוללת ראשונה, גילינו שיש עוד סוגיה קטנה שלא בדקנו. הם העיפו מבט קל האחד בשני, והפתיעו אותי: כמעט ביחד הם אמרו, "זה בסדר, חבל על הזמן, אנחנו כבר נסדר את זה ונודיע לך…".

אבל התועלת הגדולה ביותר שאנחנו יכולים להביא , והחיסכון הגדול ביותר – הוא החיסכון במישור הנזקים הנגרמים לילדים שנתקעו באמצע.

גם כאן המשפט אינו עיוור ואינו אטום. אלמלא המילה "משמורן" לא הייתם מנחשים שהמשפט הבא לקוח מפסק דין:

"הורות הינה הקרבה והינה ויתור. ..הורה משמורן זוכה בעולם ומלואו. ביכולתו ליהנות, מרבית הזמן – מזיו פני הילדים בשעות הבוקר, וממבט על עיניהם העצומות, בעת שנתם"

ועדיין, העובדה שהמשפט רואה את הקושי אינה מבטיחה עדיין הקלה או סיוע בשום דרך . הליך הגישור, לעומת זאת, מאפשר להפנים בצורה מוחשית את הפרידה. בגמישות, בירידה לפרטים, ברזולוציה המדויקת בה דנים בשעות ובפרטי ההסעות, למשל, ההורים מפנימים בצורה הדרגתית שהם נפרדים אמנם, אבל נשארים שותפים. באמצעות העיסוק בשאלת אופייה של ההורות המשותפת, במנגנוני קבלת החלטות שהם ללא ספק יצטרכו לקבל במשותף, בשאלת בניית סדרי עדיפות משותפים בעניין הילדים, בשאלת השעה והמקום בו צריך לאסוף את הילד ולהחזיר, בעיסוק בעשרות עניינים פעוטים לכאורה שקשורים לסדר היום של הילדים שלהם אנחנו מאפשרים להורים שבמשבר לעסוק במה ששניהם (בדרך כלל) חושבים שהוא העניין החשוב ביותר. כאן אנחנו עושים שימוש בידע המקצועי שלנו, בניסיון שצברנו, כדי לעזור להבין איך פורמים את היומיום של הילדים , ומחברים מחדש בשני בתים.

כאן אין לנו מתחרים – בית המשפט אינו צריך, ואף אינו ערוך לכך, לסייע בבחינת תסריטים עתידיים שונים כדי שההורים יוכלו לבחור מתוכם את דרכם. במישור זה אנחנו, כמגשרים, מאפשרים להסיר את הערפל הכבד שמסתיר את אפשרויות הצמיחה מחדש: אנחנו מסייעים בפינוי הפסולת, בניקוי השטח, כדי לחשוף ביחד איתם את ההתחלות של החיים החדשים.

וגם אם זה עדיין רחוק, ומסובך, ובהחלט לחלוטין לא מושלם, זה הרבה מאוד, בעיני.