אני שפשפתי את עיניי, ולא בהיאחזות הנחל בסיני כי אם בין שבילי פסגת המערכת המשפטית שלנו, וזאת למקרא השורות הבאות:

"עוד נקבע תוך הסתמכות על עדותה של המגשרת שלקחה חלק בגיבוש ההסכם הראשון – כי….. בית המשפט לענייני משפחה הגיע למסקנה שונה לאחר ששמע את עדות המגשרת בנידון (מיום …….), ואין בכך דופי." (בע"מ 8915/15)

למעלה מעשרים שנה אני מספרת לצדדים שמגיעים אלי לגישור שהם יכולים להיות רגועים לגמרי, מהשנאמר בין כותלי החדר שלי נשאר שם. למעלה מחמש עשרה שנים אני מדריכה ומלמדת מגשרים וחוזרת ומשננת עד מיצוי טיפת הסבלנות האחרונה של השומעים, עד כמה חובת הסודיות והחיסיון קריטיים להליך הגישור בכלל, ולכל אחד ואחד מן הצדדים שבפנינו בפרט.

ופתאום, כאילו משום מקום, שלוש ערכאות, כל אחת בתורה, מבססות את ההכרעה על עדות המגשרת. הנכס היקר והשביר ביותר של הליך הגישור, מוצג לראווה במערומיו, ואיש אינו ממצמץ, נבוך, או נרתע.

אין ספק שיתכנו מקרים בהם יהא צורך בשבירת החיסיון. ללא צל של היסוס אפשר לומר,  שאין שום עקרון שהוא הגובר על שיקול הדעת של בית המשפט, בכל מקרה ומקרה לגופו של עניין. אבל הייתי מצפה למצוא ולו משפט אחד האומר, למשל, ש"למרות שהליך הגישור הינו חסוי וסודי , מצאנו לנכון במקרה זה לחרוג מעקרון היסוד של הגישור, אשר הוא לב ליבו ומקור כוחו, מן הנימוקים האלה והאלה". האם אין זה ברור, שמציאות בה המגשר מגיע בכזו קלות לבית המשפט כדי להעיד "מה הייתה כוונת הצדדים" משמעותה מכת מוות לחופש המשא ומתן????

הליך הגישור , עשרים שנה ויותר לאחר שעלה ארצה, עדיין מצוי בעיצומה של מלחמת העצמאות שלו, ועדיין מחפש את דרכו ללגיטימציה והכרה כפרופסיה. רבים מדי עדיין אינם מבחינים בינו לבין בוררות מצד אחד, ובינו ללהג אופנתי ותקשורתי בעל כוונות טובות מצד שני.

בחלוף סערת הנפש, יגעתי ומצאתי שאכן, שני הצדדים ויתרו על הסודיות, ונתנו הסכמתם להעיד את המגשרת. לכאורה, אין כל דופי משפטי בכך. זהו הכלל: החיסיון הוא של הצדדים, לא של המגשר, והם רשאים לוותר עליו. אין לי כל טענה שהיא לעורכי הדין של שני הצדדים, שסברו, כל אחד מטעמיו הוא, כי עדותה תואיל עמו דווקא.

אבל המגשרת? האם לא חשה ולו לרגע כי הינה כורתת את הענף עליו היא והגישור יושבים עליו, ואשר עדיין מתנדנד בעיני הציבור כעלה נידף? אילו סירבה, ובית המשפט היה מורה לה להעיד, בצו המנמק את סיבות החריג לכלל החיסיון, היינו לכל הפחות זוכים לחזות בהקמתה של אבן היסוד לתורת אתיקה למגשרים. הרגע חלף, ואיש לא ראה לנכון להסתייג ולו ברמז.

והנה, ממש בסמוך לפרסום אותו פסק דין הנסמך על עדות המגשרת, התפרסם פסק דין אחר, בעניין  מגשרת אחרת,  שהייתה כל כך מוטרדת מן הביטויים החריפים בהם נקט הבעל כנגד אשתו, עד שהיא חשה חובה לרוץ ולדווח למשטרה. כנגד הבעל הוגש כתב אישום בגין איומים.(ת"פ 26273-04-15).

ומה אמר הבעל שכל כך הבהיל את המגשרת? "אם היו נותנים לי רק שלוש שנים בכלא, עכשיו הייתי רוצח אותה, את לא יודעת כמה אני שונא אותה" . במקרה הזה בית המשפט – כבוד השופטת חנה מרים לומפ- כן התייחס בכבוד ראש לשאלת החיסיון, שרטט באופן ברור את גבולותיו הן ביחס להליך אזרחי והן ביחס להליך פלילי, ואף בדק האם "האיומים והאם אמירתו של הנאשם מקיימת את יסודות העבירה, כאשר קיים קושי בשרטוט גבולותיה של עבירת האיומים". בית המשפט קבע, כי "אין מדובר באמירה ברורה וחד משמעית שניתן ללמוד מתוכנה באופן ברור כי המדובר בהתנהגות שיכולה ליפול לגדר התנהגות המהווה איום. את אמירת הנאשם ומכלול התנהגותו יש לבחון על רקע הנסיבות שהובילו לאירוע המתואר בכתב האישום. את האירוע מושא האישום אפף סכסוך בין הנאשם ואשתו והם היו מצויים בהליכי גירושין."

אך מה שבאמת מעניין וחשוב בפסק דין זה הוא לאו דווקא הגדרת עבירת האיומים, שאני מניחה שניתן למצוא כמותה רבות, אלא שרטוט אמיץ וברור של גבולות החיסיון של הגישור, ובצידו קריאה אמיצה לא פחות  למגשר להפעיל הגיון בריא, ולפתח עמוד שדרה מקצועי-אתי :

"בשולי הדברים אוסיף,  כי ראוי לתת פרשנות רחבה לחיסיון כדי שיחול אף על אמירות מסוג זה שספק אם הן פליליות כפי שקבעתי לעיל, וזאת כדי לחזק את מוסד הגישור שהמחוקק ביצר את מעמדו, שכן הוא נועד למנוע התדיינויות ממושכות שלא לצורך בתוך כותלי בית המשפט. כדי שהליך הגישור יצליח יש צורך בפתיחות בין הצדדים והמגשר. חשש מפני הבאת הדברים במסגרת הליך פלילי עלולה לבלום את גילוי הלב של הצדדים ולהכשיל את הליך הגישור. מוטב שהמאשימה תבחר במקרים מובהקים וחמורים יותר בבואה לחשוף דברים שנאמרו במסגרת הליך גישור"

גם כאן, מדובר בשיקול דעת מקצועי מוטעה של המגשר, הנובע מהעדר כללים ברורים, והעדר מסורת ותרבות גישור. בתרגום חופשי, אומר בית המשפט למגשר להיות "ראש גדול": תפעיל שיקול דעת, תחשוב על מהות הנסיבות ועל מהות ההתערבות המקצועית שלך, תשקול שיקולים רחבים, תבחן הקשרים וריבוי משמעויות, אתה הרבה יותר מאשר שליח שמעביר מסרים מהאחד לשני .

מודה, שזה באמת מפחיד, ואולי אפילו מסוכן, ובעייתי, ואין פתרון בית ספר.  במיוחד שלמעט קומץ אמירות והערות אגב, והישענות על נוסח תקנות מעורפל וכללי מאוד, אין לנו שום "תורת אתיקה משלנו". מי שחושב שלהיות מגשר זה נורא פשוט, זה מין תחביב כזה עם כוונות טובות, כי איזו אחריות כבר יש לו למגשר,  ואיזה כוח כבר יש לו, ואיך הוא בכלל יכול להזיק, הרי הוא לא קובע כלום –  שיחשוב שוב. אולי הוא במקום הלא נכון.

אני שואלת, האם לא הגיע הזמן לפיתוח והחלה של  חובות אתיקה ברורות על המקצוע שלנו? אף אחד לא יעשה את זה עבורנו. ובינתיים,  תפקידו של כל אחד ואחד מאיתנו, להניף את הדגל האדום האישי שלו,  וכשיהיה לכולנו ברור האם ומתי יש להניף אותו,  נוכל לקרוא לעצמנו בעלי מקצוע.