אני שפשפתי את עיניי, ולא בהיאחזות הנחל בסיני כי אם בין שבילי פסגת המערכת המשפטית שלנו, וזאת למקרא השורות הבאות:
"עוד נקבע תוך הסתמכות על עדותה של המגשרת שלקחה חלק בגיבוש ההסכם הראשון – כי….. בית המשפט לענייני משפחה הגיע למסקנה שונה לאחר ששמע את עדות המגשרת בנידון (מיום …….), ואין בכך דופי." (בע"מ 8915/15)
שמי עלמה, אני עורכת דין בהכשרתי, ותחום ההתמחות שלי הוא ייצוג וליווי בתהליכי גירושין, כעורכת דין וכמגשרת. התבקשתי לדבר 15 דקות על גישור, ובמיוחד על גישור לגירושין. אני רוצה לנסות להסביר, למה, למרות כל החסרונות והמגרעות הידועים של הגישור, אני עדיין חושבת, שמדובר באופציה היחידה האפשרית לאדם חופשי, או הרוצה להאמין שהוא מתנהג כאדם בעל רצון חופשי.
מבין כל יישומי הגישור, הגישור לגירושין נראה לי הקשה והחיוני ביותר. זהו המקום בו מתפרק התא המשפחתי. מקובל לומר שמשבר הגירושין הוא הטראומה השנייה בחריפותה בחיי אדם. תחושת האבדן מתפרשת על כל מישורי הקיום, ופוגעת, לעיתים באופן בלתי הפיך– בזהות העצמית כהורה, כבן זוג, כאדם. ואם לא די בפגיעה בזהות, נפגע באופן אנוש גם ההקשר החברתי: בגירושין מפרקים את השיתוף לא רק בדירת המגורים – אלא גם בסביבה המשפחתית התומכת, בחבורה שהלכה איתנו מהתיכון, בתחושת השייכות, והמשמעות הנותנת טעם לקום בבוקר. להמשיך לקרוא
גרושי, גרושתי, ופרודתי היקרים,
שמתם לב שאפילו לאחר שבעת מדורי גיהינום שעברתם בדרך לגירושין, וגם אם כבר חלפו מאז לא מעט אביבים, ויצאתם בשלום מכל סערות הנפש, וכבר קראתם לו או לה בכל שמות הגנאי האפשריים, וקיללתם אותו בכל קללה בספר הקללות הפרטי שלכם – עדיין, אחרי כל אלה, אתם ממשיכים לדבר על הדמות שהוצאתם מתוך תבנית החיים שלכם בעזרת מילת השייכות "שלי"?????
הגרוש שלי, הגרושה שלי, הפרוד שלי הפרודה שלי, ההורים של הגרוש שלי, בעלי לשעבר, אשתי לשעבר – כולם עדיין שייכים לנו, מחוברים באיזה כישוף מילולי שלא ניתן לבטל. השפה האנושית המורכבת שיודעת למצוא מילה לכל ניע וזיע, לא הצליחה למצוא ביטוי שיעקור מתוך שם הפועל את השייכות אלינו, את הבעלות והחיבור לנצח- הם לעולם יהיו שלי, גם אחרי שהם כבר לא… בתמונה המשפחתית ממנה גזרתי את דמותו של החצי השני שלי נשאר חלל עם שם, והחלל הזה הוא עדיין , וכך יישאר עד יומי האחרון, שלי ורק שלי.
ניטרליות בגישור דומה קצת לזהב טהור: ברור לנו שיכול להיות דבר כזה, ברור לנו שאי שם יש אפילו דוגמית קונקרטית של זה, אבל כמה שלא תביט ימינה ושמאלה בסביבה הקרובה, לא תגלה אלא תרכובות עם אחוז כזה או אחר של החומר הטהור…
בזמן האחרון אני יותר ויותר משתכנעת, שאנחנו מתבלבלים בין ניטרליות לבין העדר אינטרס אישי, ובמיוחד אינטרס שלא קשור לעניין. גם זה מסובך למדי לביצוע, אבל יותר קל להסביר. וככל שאני מבינה את זה יותר, אני פחות מעוניינת להיות ניטרלית. להיות ניטרלי זה להיות אדיש, חסר עמדה, חסר חמלה, סוג של עצלות אינטלקטואלית, ללא דחפים, שאיפות, חלומות ואכזבות. סוג של גז אציל שלא מועיל בטובו להתערב עם הבריות, יושב על הגדר ולא נוקף אצבע לשום צד. לא מצליחה למצוא דוגמאות היסטוריות בהן היה נכון להיות ניטרלי, ופחות פחות מוצאת אנשים ניטראליים שמוצאים חן בעיני.
מאיפה הרעיון שניטרליות היא כלי העבודה הראשי של המגשר? העדר סימפטיה לצד כלשהו הוא באמת המפתח להניע תהליך הידברות ? וגם אם נניח (לרגע. מיד נפריך את זה) שכן, יש עדויות כלשהן על אנשים בשר ודם שאכן הצליחו להתאזן על נקודת האפס המוחלטת?
אם בכלל , רק כשהצלחתי להבין ולהרגיש את הדנ"א של האיש, רק כשהצלחתי לפענח את הצופן הלא רציונאלי של הוויכוח, רק אז באמת הרגשתי שנפתחים אלי, שמדברים איתי, שסומכים עלי. רק כשנולד נתיב אישי ואינטימי לחלוטין ביני לכל אחד מהם, הם הסכימו להתמסר, לבכות, לצעוק, לחייך, להירגע, לוותר, להרים את המבט. רק ברגע שהייתי האדם הכי פחות ניטראלי בעולם, הם ידעו שאפשר לסמוך עלי, שלא אמכור אותם.
זה העניין. לא ניטרליות דרושה, כי אם אמון מלא. אמון שהאיש שאתה מפקיד בידיו את המפתח לחדרים הסמויים בלב שלך, לא יעשה בזה שימוש לשום מטרה שהיא שאינה לטובתך. לא לטובת האגו שלו, לא לטובת הצד השני, לא לטובת האנושות ובכלל. רק בשבילך. לא יסמן אותך – באופן ניטרלי כמובן – כעוד תיק במשרד, לא יספור אותך כשעת שכר טרחה, לא יבלבל לך את המח עם שיקולי צדק מוחלט, לא יתפתה "לסגור עסקה" כדי להאדיר את סטטיסטיקת ההצלחה שלו. לא יפחד להראות שהוא מתרגש, לא יפחד להיות חשוף ושקוף בפניך.
כי אין לו, באותו רגע, שיקולים אחרים כלשהם. הוא לא ניטרלי, כי הוא מאוד מאוד בעדך. אבל הוא בעדך בדיוק כמו שהוא בעד הצד השני. כי להיות ניטרלי זה קודם כל "לא להיות" – לא להיות בעד שום דבר. ואילו אנחנו, המגשרים, בעסק של קודם כל כן להיות, בעדו וגם בעדה, גם צודק וגם חכם, גם ביחד גם לחוד. לא זו המשמעות של WIN-WIN ?
